כניסת חברים ותושבים

פרדס הלימונים הראשון מאת בנימין שפריר

אני קורא ותיק ונאמן של "בתוכנו", ובזמן האחרון נהנה במיוחד מרשימותיהם של חברים שמעלים זיכרונות ואנקדוטות מימים עברו, וגם מימים אלה. בעבר, גם אני כתבתי רשימות לעלון, אף כי דברי התייחסו תמיד לבית ספר "שפרירים".

הפעם, בהשפעת הרשימות שקראתי בעלון האחרון, אני משתתף אתכם בזיכרונות, שאמנם בעקיפין מתקשרים ל"שפרירים", מפני שהם קשורים לבואי לגבעת חיים איחוד.

במשך שנת 1957, בעת שניהלתי את בית הספר המיוחד "יהודה הלוי" בנתניה, ניהלתי מאבק עיקש עם הפיקוח במשרד החינוך, שיאפשרו לי לצאת עם הכיתה הבוגרת בביה"ס למחנה עבודה באחד הקיבוצים. נתקלתי בקיר אטום של דחייה. "אתה מדבר על חניכי החינוך המיוחד! מחנות עבודה נועדו לבתי ספר תיכוניים, לנוער שידע להפיק תועלת מחוויות מחנה עבודה, חוויות שיעשירו אותם בערכים... וחוץ מזה, מה עם שעות הלימוד?! הרי אתה מבקש לצאת באמצע שנת לימודים...!". לא וויתרתי, והבטחתי, כי במידה ונמצא קיבוץ שיהיה מוכן לקלוט אותנו, אני מתחייב שכל יום, אחרי העבודה, נקדיש שעתיים לפחות ללימודים.

לבסוף נכנעו למצור שהטלתי על משרדי הפיקוח על החינוך המיוחד ואישרו לי שבועיים.

השלב השני, היה פנייה לצוות המורים ב"יהודה הלוי", בבקשי לפחות עוד מתנדב או מתנדבת, אבל העליתי חרס. התגובות נעו בין "שיגעון! בשביל מה?!" ל"אני מורה ולא מדריכה בחקלאות!". ניסיתי לשכנע. תיארתי שהנערות והנערים יסיימו בעוד חודשיים את חינוכם בבית הספר ויצאו לשוק העבודה. זאת ההזדמנות האחרונה להעניק להם חוויות שבני גילם "המיוחסים" בבתי הספר התיכוניים זוכים בהן, נוסף לחוויות כחברי תנועות הנוער, שחניכינו נבצר מהם להשתייך אליהם. אבל, כאמור, חרס. אמנם, זכיתי לעידוד, הערכה ואפילו הערצה, וכאשר הוסיפו "משוגע", המתיקו את הדברים בהוסיפם "משוגע -  לדבר".

השלב השלישי היה לעבור בין שמונה עשרה משפחות ולשכנע את ההורים שייעתרו ושיאפשרו לילדיהם לצאת להרפתקה זאת. קשה במיוחד היה לשכנע את הורי הבנות, שהתייחסו לקיבוץ, כאל שלב אחד בלבד מעל לתואר "תרבות רעה".

לא התקשיתי לשכנע את שושנה. להיפך. היא עודדה אותי בכל השלבים והדגישה ש"אם זה חשוב לך - אני אתך!".

חיפשתי קיבוץ קרוב לנתניה. במשמר השרון נדחיתי בנימוס ברוח של "לא מדובשך ולא מעוקצך". במאוחד נדחיתי בפחות נימוס, ואז, הגעתי לאיחוד. כאן, פגשתי את זאב גוטקינד, שהיה מרכז העבודה. הוא היה ענייני, מעשי ובדברים מהולים בהומור ניסה לעמוד על כוונותי. הצעתי לזאב לבוא לנתניה ולהכיר את "החומר" בו מדובר, אבל הוא טען שהוא סומך עלי, וויתר על הזמנתי. קבענו את היום בו נגיע, והוא הסכים לדאוג גם למקום בו אוכל לקיים גם לימודים לקבוצה.

הגענו ביום ראשון בשבוע, במשאית נהוגה בידי גלעד כרמי. המשאית עצרה בשטח שבין הכביש והמשק, בגבול פרדס הלימונים. כאן גיליתי שלושה אוהלים הודיים - אחד לבנות, השני לבנים, והשלישי - כיתת לימוד.

התמקמנו, והלכתי לצריף המזכירות, לחדרון של זאב כדי לקבל את סידור העבודה שלנו.

שבוע ימים עבדנו בעקבותיהן של מרים גל ודינה כרמי (עקבותיהן - מפני שא-אפשר היה להשיגן...) בדילול כותנה. ועוד שבוע בעקבות אטה מירון, שישב על טרקטור והפך תלמים של תפוחי אדמה, כאשר אנחנו אחרי הטרקטור, אוספים תפוחי אדמה לשקים שאנחנו גוררים. בשבוע השני, כאשר הכירו אותנו וראו ש"בכלל לא נורא"... הבנות סודרו במכבסה, במחסן הבגדים ושתיים - אפילו, בפעוטון.

כל יום בשעה 2.00, אחרי ארוחת הצהריים, הלכנו לבריכת השחיה ואחר כך, בין השעות 4.00 ל – 6.00, לימדתי באוהל.

אפילוג? בן אחד ושלוש בנות מקבוצת "יהודה הלוי" עדיין חברי קיבוצים וה"משוגע לדבר" הוא כותב הרשימה הזו...