כניסת חברים ותושבים

מסיפורי העבר מאת גרי ברשלום

מ"בתוכנו" 2004


התנסויות ראשונות

 

אני יליד עיר תעשייה, בעיקר תעשיית הטקסטיל. לתובלה השתמשו בעירי בעגלות -סוסים וגם ברכבות. לכל מפעל נכנסה שלוחה של מסילת ברזל. בעירנו הייתה גם תעשיית שיכר מפורסמת – הבירה של "ברין העתיקה" התחרתה בבירה המפורסמת ביותר בעולם – זו של פילזן. משתי סיבות אני מזכיר תעשייה זו: מפעליה היו קרובים מאוד לבית הוריי, ושם ראיתי מדי יום את סוסי הענק רתומים לעגלות הענק, שבהן הובילו את החביות. הללו הדיפו ריחן חריף. ותערובת הריחות של שיכר ושל שתן ושל הגללים הענקיים שייצרו הסוסים, היו סימן היכר של הסביבה כולה. ואבוי לרוכב אופניים, שנתקל ב"עוגה" טרייה כזו בגלגלי אופניו. מה שרציתי לציין הוא, שפרט לסוסים אלה, וכן, לסוסים שראיתי בקרקס, לא התקרבתי לחיות אלה.   

בהכשרתי לחיי קיבוץ, גם בה לא הוכשרתי לעבודה חקלאית ועם בהמות עבודה, אלא לעבודת בניין. כשבאתי לקיבוץ, כבר הייתה קיימת שם קבוצת בניין מנוסה, והם רק שמחו לקבל תוספת של כוח אדם. מה עוד, כשאותו אדם, כלומר אני, שמח לכל סוג של עבודה שחורה, בעיקר כשנדרשת בה זריזות, כמו, למשל, מעבר על גשר לוחות צרים עם מריצה מלאה...

ערב אחד הופיע אצלנו בצריף כֶּצל' – ישראל כץ – ובישר לי, כי עליי להתייצב למחרת בבוקר ליד האורווה, רוצים שאהיה עגלון. לא בדיוק הבנתי, אבל אחרי שהסביר לי מספר פעמים, ממש קרנתי משמחה –
ע ג ל ו ן !!!  א נ י אהיה  ע ג ל ו ן,  ממש אנהג בסוס!!! אני משער, שכצל' לא פגש חבר קיבוץ, שמעולם לא נגע בבהמה... אם כי, זה לא מדויק. נגעתי בבהמה: בקבוצת הבניין היינו רוכבים על חמורים.

למחרת ניצבתי ליד האורווה, כולי דרוך ומוכן לכל משימה. וכשכצל' בא, מיד ניגשנו לעשות הכרות ראשונה עם הפרדות והסוסים – עד אותו יום כלל לא ידעתי שיש הבדל...  שני צמדי סוסים היו שם, וזוג פרדות קטנות, רק מעט גדולות מחמורים – צפורק'ה וזהבק'ה. התיידדנו במבט ראשון, ומאותו יום היינו לשותפים לעבודה בימים יפים, גם בימי שמש לוהטת, ובימי גשמים, ואף בחשכת לילות.

לא פעם שקענו יחד בבוץ עמוק. אמנם, בדרך כלל, האוטובוס והמשאית שלנו היו מגיעים מדי יום מתל-אביב. אבל, בימי גשם, לא פעם לא יכלו לעשות את דרכם, ורק בעזרת העגלה והפרדות, היינו מצליחים לחצות את הביצות.

העברית שלי הייתה אז דלה מאוד, וגם אידיש כמעט לא הבנתי, כך שכצל' היה צריך להשקיע הרבה מאמצים כדי שאבין את הסבריו. למדתי להניח את הרתמות, לרתום את הפרדות, ואז, בפעם הראשונה בחיי, עליתי על עגלה, ובעמידה, כמובן, אמרתי את מילת הקסם:  ד י ו ! וראה זה פלא, הפרדות החלו ללכת. וכשאמרתי  ה ו י ס ה! הן נעצרו. מלא אושר הסתובבתי בחצר הקטנה, הבטתי סביבי, ורק חשבתי לי: מה הייתי נותן, כדי שחבריי לתנועה היו יכולים לראות אותי במעמד נהדר זה.

כצל' כנראה הבחין בכך, שיש לו עסק עם מתחיל, ולא מיד הפריע לי בשמחתי. אבל, בהמשך, ביקש ממני לרדת, הצביע על מערכת ברזל מקופלת שהייתה מונחת ליד העגלה, ואמר לי שקוראים לזה  מ ש ד ד ה. לא היה לי מושג מהי, ולמה היא משמשת. הוא הדגים לי כיצד לפתוח את מה שנראה לי אז כשלושה סולמות, ונתן לי להסתובב עם המשדדה (השם כל-כך קסם לי), ולשמחתי ראיתי כיצד הותרתי מאחוריי פס חרוש, שעשביו נעקרו. אז קיפלנו את המשדדה, והנחנו אותה על העגלה. אז גם העביר לידי כצל' את "שרביט השלטון" – שוט העגלון, וגם סל אוכל הניח ליד הספסל, הלוח לישיבה. כמו צילום מפרסומת ציונית! איכר עברי על אדמתו החדשה! איזו מטמורפוזה! בוא בער בורוכוב! עם-הספר הופך להיות עם נורמלי, ואחד מבניו עובר תהליך "התקדשות" ברגעים אלה ממש!                                      

כצל' תיאר לי בפרוטרוט את מקום החלקה, ואני אמנם מצאתי אותה בקלות. נעמדתי על לוח הישיבה ובחנתי את החלקה. ראיתי שדה ירוק כולו, מכוסה עשבייה, מוקף בשדרות ברושים צעירים, שהם עצמם מוקפים בשיחי קיקיון שמשמשים מגיני רוח זמניים, עד שיגדלו הברושים. על אף העשבייה הגבוהה, הבחנתי בשטח הירוק במקלות לבנים מסודרים שורות - שורות, כבלוח שחמט. שמתי לב, גם לכך, שמכל מקל לבן, יוצא ענף ירוק מלבלב. אלא שענפים עדינים אלה, שלא כמו המקלות, נטו לכיוונים שונים, וממש הפריעו את הסדר הטוב. בעיניי הם פשוט פגמו בסימטרייה. דבר ראשון, החלטתי לעשות סדר. התרתי את הבהמות מן העגלה, רתמתי אותן למשדדה כפי שהוכשרתי, והתחלתי בצעידה. שמרתי כל הזמן על כך, שאמצא כמה שיותר קרוב למקלות הלבנים, ואכן הצלחתי לגלח יפה את הענפים פורצי השורה  -  נותר מאחוריי שדה חרוש ללא עשבים, נקי נקי...

כשהחלטתי לסעוד צוהריים, קודם כל התרתי את הבהמות, ומילאתי להן את דופן העגלה בשעורה ובחציר. אחר-כך התיישבתי בצל הקיקיון, יישרתי את רגליי, הרגשתי כמה  בוערות כפותיי, וגל של אושר הציפני. הפעם הייתי יותר יצור של טולסטוי ופחות איש המהפכה הציונית...

בסוף יום העבודה חזרתי הביתה בסיפוק גדול. שרהל'ה חשה בהתרגשותי והתיישבה לצדי, לשמוע רשמיי. לא עברו דקות אחדות, וקול גברי כעוס נשמע מתקרב לחדרנו. הפסקתי לספר, ובעל הקול נעצר ליד הדלת. כשפתחתי אותה, ניצב שם איש לא מוכר, אך מאחוריו ניצב כצל'. הזמנתים להיכנס, לשבת. האיש הזר כלל לא הגיב. רציתי לספר לכצל' על עבודת יומי, כולי שמחת יוצרים. אבל, האיש הזר החל שופך עליי את מר לבו. הוא דיבר אידיש, ואני בקושי הבנתי, רק מילה פה מילה שם. ניסיתי לתפוס מהו פשר נחשול הזעם הזה. ולאט לאט התברר לי, שהוא אומר, שחירבנתי שנתיים של עבודה. לא פחות ולא יותר. מה הוא רוצה? זיק של תקווה נעור בי, שכלל לא מדובר בי...

(למה, בעצם, לא בא כל אותו יום איש להסתכל בעבודתי? למה לא עלה על דעתו של כצל', שהכשרתי לעבודה לא בדיוק הייתה מספקת? לא הייתי עד כדי כך ילד פלא...) 

כל אותו זמן עמד כצל' נבוך מאחור, ורק לאחר אותו "חזרה של שנתיים אחורנית", הוא פנה אליי לשאול היכן עבדתי. מתוך הצווחות החוזרות ונשנות, הבינותי שהעשבים שהשמדתי כאשר הסרתי את הענפים, היו כבר ייחורים בני שנתיים.

זה הזמן להעיר, כי שנות השלושים של המאה העשרים היו שנות נטיעות של הפרדסים. והחלקה "שלי" הייתה, מסתבר, חלקה בה אנשי הפרדס עשו הרכבות על עצים קודמים, כדי לגדל את הזן המבוקש של תפוחי הזהב. היה זה זן השמוטי, שהתאים במיוחד לאדמת החמרה של ואדי חווארת. "תפוזי יפו", נקראו אז.

 

האמת ניתנה להיאמר שכצל' לא האשים אותי. הוא שתק. ורק חלום יפה של חלוץ צעיר נמוג לו...