כניסת חברים ותושבים

סיפורים על משק הילדים, תשעים למשה דייג

מ"בתוכנו" 2004



הצטרפנו למשה דייג לארוחת עשר ב'סביום' להעלות זיכרונות מתקופת העבודה במשק הילדים.

אלכס קראוס ודני הרמן נזכרו, משה הקשיב בעניין ובהתרגשות, וערה ניסתה לכתוב וגם הצליחה להעביר קצת מאותה ההתרגשות והנוסטלגיה. (יפתח לא היה יכול להגיע, השלמות שלו יתקבלו בברכה...)

 

הזיכרונות והסיפורים בפגישה עלו והציפו את השניים:

דני:  התחלנו לעבוד במשק הילדים כשהיינו בכיתה ה'. התחלנו את היום בעבודה במשק, וכשהגענו בשעה 6.30 משה כבר חיכה לנו. הייתה בינינו תחרות מי יגיע ראשון ויתפוס את המריצה הכי טובה...

משה היה אחראי על המספוא, מטע סובטרופי, כרם, פרדס, פינת החי ובנין. היה לו פנקס והכל היה רשום בו ומאורגן להפליא: רשימת עבודות ומשימות, חומרי עבודה שיש לארגן. להשקיה בפרדס הייתה תוכנית נפרדת ומאד מסודרת, אפילו כמות המים הנדרשת לכל עץ הייתה שם.

אלכס: משה היה עובד בפרדס עם תחתונים, גופיה אפורה, נעליים ו...כובע. גם אני עבדתי ככה. למחרת הבר-מצווה שלי באתי לעבודה ולא היה לי איפה לשים את השעון החדש, שמתי אותו על הראש ועליו את הכובע. היה לי שעון רק ליום אחד... יותר לא מצאתי אותו.

משה לימד אותנו איך לקצור עם חרמש, כי כשהאספסת הייתה צעירה אסור היה לעלות על השדה עם סוס ומקצרה. אהבנו לעבוד עם משה מחוץ למשק - בפרדס, במספוא ובמטע, כי שם עבדו הגדולים שהיה להם יותר כוח. כשהיינו יותר קטנים עבדנו עם טושקה בגן הירק, וגם שם הייתה תחרות  -  מי יגיע ראשון לדיסקוס הכי טוב.

דני:  במספוא משה היה שורק במשרוקית כדי לקרוא לנו ולהודיע: "אני פה"!

אלכס: בפנקס של משה היה רשום כל דבר  -  כל קרש שהסתובב חופשי בקיבוץ. ביחד עם 'עופרה', שהייתה הסוסה של המשק, אספנו והבאנו את כל הקרשים והלבנים, שמשה סימן יום קודם בפנקסו. השתמשנו בהם, בדרך כלל, לבנייה בחצר המשק.

דני: משה לימד אותנו גם לבנות, קודם את המסגרת מקרשים, ואחרי-כן מכינים את הברזל, אחר כך מרטיבים ומהדקים את האדמה, ובסוף, מכינים את הבטון במינון ובערבוב מיוחד, בתוך המריצה - מצד לצד.

אלכס: עופרה הסוסה הייתה עובדת בקציר, בגיבוב ובהעמסת האספסת על העגלה בצורת 'שולחן'. משה לימד אותנו לבנות את האספסת כך שלא תיפול (לא היו גדרות לעגלה), ואז עשינו סיבוב חלוקת ירק לדיר העיזים, לפינת החי וכל מה שנשאר  -  לעגלים.

רק משה והילדים הקטנים יכלו להיכנס לכלובים בפינת החי, כי השערים והכניסות אליהם היו מאד נמוכים. את הכלובים בנינו משאריות חומרים שמצאנו, והם החזיקו מעמד עד לתקופתו של אורי לין  -  הרבה שנים!

דני: הצד החינוכי היה מאד חשוב למשה. הכל נעשה בהקפדה רבה ובגישה מאד נעימה, תוך נתינת אחריות, עבודה בצוותים ובשיתוף רכזי הענפים. פעם בשבוע הייתה ישיבה ב'חדר ריכוז', שם לכל רכז ענף הייתה מגירה משלו, ורכז המשק ניהל את הישיבה. הישיבות התנהלו תמיד ברוח טובה ועם הרבה 'בדיחות מוישל'ה'.

אלכס: הבדיחות של משה היו תמיד סיפור שלא נגמר  -  טקס שלם! היינו צריכים לשמוע את כל הבדיחות מההתחלה ועד הסוף, כי רק בסוף הסיפור... מגיעה הבדיחה.

כאן, מתאים להפנות למשה (שיושב בהקשבה מלאה, מרבה לחייך, ומאזין לכל סיפורי הזיכרונות) שאלה: איך הפכת לאלוף הבדיחות בקיבוץ, מאז ועד היום?

משה: "אה, נו... בתור ילד אספתי עיתונים כדי להוציא מהם את הבדיחות. עשיתי מחברות שלמות, אוספים של בדיחות, ובמשך השנים סיפרתי אותן".

 

ודני ממשיך ומספר: בכלל, האווירה במשק הייתה של בית עם הרבה חמימות.

המשק היה הכל! הייתה גם מעורבות מאד גדולה של הצוותים החינוכיים ומשה טרח הרבה ביצירת קשר טוב ורצוף עם המטפלות וההורים.

פעם, או פעמיים, בשנה היה 'שבוע משק'. מבצע של כל הילדים וההורים ועוד חברים. משה הכין מראש רשימת עבודות מיוחדות שלא מספיקים לבצען ביום-יום. ההורים היו באים אחרי הצהרים ובשבת המסיימת של אותו השבוע, יום זה נקרא: 'יום אבות ובנים'. יום שיא כזה, שבו היו מסיימים את כל המבצעים המיוחדים שביצעו במהלך השבוע. הקיבוץ והמשק לבשו חג במצעי צביעה נרחבים ובבניות חדשות, וכך התחברו יחד מעגלים של ילדים והורים עם הקיבוץ כולו.

כל אלה התבצעו בזכות החשיבה הכוללת של משה, עם ירידה לפרטים קטנים והשגת תקציבים מיוחדים.

ההווי החברתי היה קשור למשק הילדים, גם פעילות חברת הילדים נעשתה סביבו. למסיבות קיבלנו בשר מהמשק, ולמחנות היינו מביאים ברווזים ותרנגולות שמשה אישר שניקח לשחיטה.

אלכס: ביום שישי, בסיום שבוע המשק, היו 'מסיבות משק', וכל ענף עשה הצגה. אני זוכר שהכיתה של יונה, אחות שלי, הכינה הצגה עם השיר של 'התרנגולים': "ככה סתם, מפה לשם... כך ציווה משה, משה הדייג..."

דני היה 'חולה משק', היה מגיע לפני כולם, והולך הביתה אחרי כולם...

דני: באתי גם בזמן ההפסקה הגדולה בבית הספר. אחר כך נעשיתי למרכז המשק, ואז היו הרבה ישיבות עם משה ועם מנחם צנגן ז"ל, ועם מרכזי הענפים. ביחד תכננו איך לשבץ ילדים בענפים השונים, והעברנו ילדים מענף לענף אם היו בעיות וכו', וחשבנו גם איך לשלב אותם בצורה הטובה ביותר בענף החדש.

כל שליש הילדים החליפו ענף. לכל כיתה היה סדרן עבודה, ושאלנו כל ילד איפה הוא רוצה לעבוד. לפעמים העדיפו להישאר באותו ענף, וגם אנחנו שאפנו ליותר ניסיון ויציבות בענף. מצד שני, רצינו להזרים דם חדש, ולכן העדפנו לקלוט ילדים חדשים וצעירים ללמידה.

אלכס: היה ענף שנקרא 'שונות' זה היה הענף שעבדו בו הכי הרבה ילדים  - כל ה'פקקים'.

דני: בענף הזה משה התעסק הכי הרבה, הוא ליווה את כל הילדים בעבודה שלהם, ראה שהם מסתדרים ויודעים מה לעשות.

אלכס: משה התעסק עם כל הילדים הבעיתיים... אני גם הייתי כזה!

דני: היו ענפים שבהם עבדו הגדולים, כי היו עבודות קשות לקטנים. לדוגמא, בדיר עיזים היו שלוש חליבות ביום, וחלבו בידיים, נוסף לכך היה צריך להרים את כד החלב המלא והכבד לעגלה של ג'יג'י החמור, שלקח את החלב שלוש פעמים ביום לרפת, מיד אחרי החליבות.

אלכס: פעם נשפכו לי שני כדי החלב בדרך לרפת, נפלתי עם העגלה לתעלה. הייתה פדיחה לא נורמלית...

דני: לא כל הילדים העיזו להכין את הבשר לחיות -  לסמור, לחסידה, לקרוון.קיבלנו שאריות בשר מ'ההכנות' במטבח, ולפעמים גם שחטנו עופות ומשה הסביר לנו גם איך שוחטים...

ענף נוסף שמשה ראה בו ערך רב היה ערימת הקומפוסט.

אלכס: היו תחרויות ארציות על איכות הקומפוסט, ותמיד זכינו בפרסים!

דני: השקיעו בזה את מיטב המוחות והקפידו מאד על בניית הערימה -  שכבה על שכבה, השקייה מלמעלה, לפעמים הוספת סיד, ואז, לפני התחרות היו שולחים מדגם לבדיקה.

משה, איך הגעת למשק?

משה: ברוב הקיבוצים היו משקי ילדים וגם ב'מאוחד' היה. בפילוג נוצרה בעיה לילדי 'האיחוד', כי ב'מאוחד' לא רצו שהם ימשיכו לעבוד במשק הילדים. עמרם נבו התחיל לבנות כאן את המשק וזה לא כל-כך הלך, אז ביקשו ממני להצטרף. עבדתי כמה שנים עם יעל בן-ארצי. תמיד קיוויתי לעבוד בחקלאות, וזה התאים לי מאד.

ואיך הגעת לכוורות?

ישראל כץ, שהיה רכז עבודה, ניגש אלי ושאל אותי אם אני אוהב דבש. אמרתי שכן, ואז הוא אמר לי: "אז תעבוד במכוורת". לא רציתי, אבל עשיתי מה שהקיבוץ אמר  -  אז, לא התווכחו...

התחלתי לעבוד וקיבלתי הרבה עקיצות, כי בבגדים שלי היו חורים והדבורים מצאו אותם... ואז , ישראל כץ אמר שיקנו לי בגדים מתאימים, וכך היה. זה היה, מבחינתי, הענף המעניין ביותר.

משה לא מצליח להיזכר כמה שנים עבד במשק "כל מה שקשור במספרים כבר לא הולך לי..." אבל, חשוב לו לציין שבשנים הראשונות בקיבוץ עבד כ...סנדלר, מקצוע שלמד כנער בפילזן (צ'כיה), כהכנה לעלייה לארץ.

 

דני ואלכס, היום, כמבוגרים המביטים לאחור, מה לקחתם אתכם מתקופת עבודתכם במשק אל חייכם הבוגרים?

אלכס: למדתי איך לעבוד ולתכנן, גם לי בכיס יש הרבה פתקים, כמו הפנקס של משה. דברים שהוטמעו בי במשך הזמן באים לידי ביטוי, היום אני זקוק לארגון ולתכנון יותר מתמיד.

למדנו לעבוד! זה היה בית ספר לעבודה, וכבר אז הבנו שאנחנו לומדים שם לעבוד. היום, לצערי, זה כבר לא קיים.

הגענו מוכנים לחיי העבודה במשק הגדול, ואני חושב שהיינו יותר טובים מבחינת רכזי הענפים שקיבלו אותנו לעבודה.

משה, בעיני, ידע לעשות את השילוב האידיאלי בין אחריות להומור, הוא תמיד ידע, ועדיין יודע, מתי לספר בדיחה כדי לשבור את המתח, שלפעמים היה גדול מדי. את זה, לקחתי ממוישל'ה  -  אני מנסה ליישם את זה.

דני: למשק הילדים הייתה איכות מיוחדת בכך שחיבר אותנו לחקלאות, לאדמה, לשורשיות כאן. זה נעשה בצורה מובנית מאד, בכך שהאחריות לעבודה ומה שמסביב לה, ניתנו לנו בהתאם להתפתחות שלנו, וגדלו אתנו ככל שגדלנו אנחנו. זה הכין אותנו לעבודה בקיבוץ, ויצר תוכן חברתי מאד משמעותי לתקופת הילדות והנעורים.

לא היינו משועממים! אם היה זמן פנוי היינו מבקשים לעשות עוד משהו, ולמשה תמיד היו רעיונות לעבודה רשומים בפנקס (כמובן!)

אני חושב, שהגדולה של המשק היא בכך שדור המייסדים וההורים נתנו לנו את היכולת לגדול בתוך החקלאות, וכל אחד היה יכול למצוא את עצמו באחד הענפים  -  בעלי חיים, גידולים, בנייה. מי שלא התחבר, בעיקר הבנות היותר גדולות, עבר לעבוד בבתי הילדים.

זה יצר בנו קשר מאד חזק וברור למחויבות לעבודה ולקיבוץ.

התקופה הזו בנתה בכולם ביטחון עצמי ובסיס טוב ורחב להמשך החיים.