כניסת חברים ותושבים

סיפורו של מקום, היו ואינם... מאת דן שגיא

מ"בתוכנו" 2004


בימים אלה נחתם פרק בתולדות הקיבוץ. פינה שהיתה במשך שנים מקום מפגש של חברים וילדים עם נותני שירותים. קומת הקרקע שמתחת למטבח. במשך שנים שימשה כמקום משכן של מוסדות אשר נעלמו מנוף חיינו. מוסדות שבזמנם היה ברור שהקיבוץ לא יכול בלעדיהם. הם היוו גורם משמעותי בחיי הקהילה.


מטבח הורים

מטבח ההורים סיפק אוכל כשר ודיאטטי לקבוצת הורי החברים. אנשים מבוגרים אשר הגיעו לקיבוץ בעקבות ילדיהם, שהיו חברים בתנועות הנוער הציוני בחו"ל. במטבח ההורים עבדה במשך שנים חיה פלושניק ז"ל, אשר שימשה ככותל מערבי לתלונות מחיי היום-יום של אותם חברים. במטבחה של חיה ניתן היה לקבל אוכל דיאטטי, אוכל כשר והרבה מאכלים מהמטבח היהודי הפולני. המטבח היה בית ועד לזקנים ולאותם ילדים שידעו על מעלותיו של המקום והיו באים לשם כדי להתכבד.


הסנדלריה

מקום מפגש קבוע לחובבי האידיש. משה גרינשפן ז"ל, או כפי שאבא שלי היה קורא לו, "דה שוסטר", היה דמות שאינה בנמצא היום. אדם מלא שמחת חיים אשר ידע לשבץ, בין תיקון נעל אחת לשניה, בדיחות באידיש, וקטעי רכילות מהנעשה בקיבוץ. תמיד ניתן היה למצוא שם חברים אשר נהנו לבוא ולראות את זוג הסנדלרים, משה מלא החיים וההומור, ווילי השתקן, אשר בפיו או בדל של סיגריה, או מסמרי הסנדלר, כשהם מחליפים ביניהם דברים, האחד של צחוק והשני של רצינות. אם רצית לדעת מה קורה בקיבוץ מזווית ראיה של גבר, באת לסנדלריה. השירות והתוצרת היו מעל ומעבר. וכך, במשך שנים, היו אנשים אומרים אחד לשני: "כשנהיה זקנים נעבוד בסנדלריה". מקום מלא שמחת חיים אשר איננו עוד.  


המספרה

המספרה תפסה את מקומו של מטבח ההורים. ברוך הג'ינג'י, הספר בעל ציפורן הזרת הארוכה, היה ראשון הספרים במקום. הוא לא החזיק שם הרבה זמן. ברוך החליט שמקיבוצים פרנסה לא תהיה לו, ונסע לארה"ב. בראשית שנות ה  - 60 של המאה הקודמת הופיע אצלנו איציק הספר. הוא ליווה אותנו כארבעים שנה. בהתחלה כספר של כלל החברים והילדים, ומאוחר יותר רק של הגברים, ושל כמה נשים וילדים. במספרה, כמו באחותה הסנדלריה, ניתן היה להעביר זמן ולשמוע רכילות מחיי הקיבוץ ולקרוא את עיתון "לאשה". והיום, המקום הפך להיות חלק מרכזי, לב התקשורת, של חיינו. הצרכים הטכניים ניצחו את הגורם החברתי. המקום בו פגשת בעלי מקצוע מהדור הישן: טבחית, סנדלר, ספר, אשר מלבד השירות המקצועי שסיפקו לנו, נתנו טעם וריח של קהילה אנושית, הפך להיות מרכז תקשורת מקצועי, שחסר, לא פעם, את הפן החברתי והאישי.