כניסת חברים ותושבים

סיפורו של מקום, מרכז הקיבוץ, דן שגיא

"מבתוכנו" 2004

 

מרכז הקיבוץ

ב – 1952 כאשר תוכננה לראשונה תוכנית האב לבניית גבעת חיים איחוד היא התבססה על התפישה שהמקום הגבוה ביותר מבחינה טופוגרפית יהיה לבו של היישוב. בנקודה הגבוהה ביותר מוקם מגדל המים, מטבע הדברים, ובמורדות הגבעה תוכננו שכונות המגורים, בתי הילדים ומבני המשק השונים.

במרכזה של הפרסה תוכננו מבני הציבור הניהוליים והתרבותיים.

קבלן הביצוע הראשי היה ישראל כץ, והוא היה שותף לכל מבנה שנבנה, וכל שביל ודרך שנסללו קיבלו את אישורו. הוא גם דאג לדווח בעלון הקיבוץ כל שבוע ושבוע על התקדמות הבניה של הנקודה החדשה.

 

המועדון  -  בית התרבות

ראשיתו של המועדון הייתה בצורך להקים מקום בו יכולים החברים לקרוא עיתונים ומגאזינים שהקיבוץ סיפק לחברים מעבר לעיתונות היומית. האווירה הזכירה חדר עיון במוסד אקדמי, בעוד שאת המפגשים החברתיים נהגו לקיים בחדר האוכל אחרי גמר 'הסידור': סידור עבודה, סידור הרכב, הטרקטורים ועוד.

אגף נפרד שימש לספריה, לימים הכרנו אותו כ'חדר השקט' של המועדון.

סיפורו המלא של המועדון סופר כבר, ומי שרוצה להיזכר יוכל לקבל בארכיון חוברת שיצאה לקראת חנוכת המועדון החדש.

 

בית וינה

המבנה הוקם ב 1956, בעזרת תרומות של קהילת וינה שגוייסו על ידי יצחק פניגר.

המבנה תוכנן על ידי שני ארכיטקטים צעירים ומבטיחים שגם רכשו את פרסומם ברבות השנים כשבנו את מוזיאון תל-אביב. שמותיהם: יצחק ישר ודן איתן. פה הם ניסו להפגין את חידושי הארכיטקטורה של שנות החמישים: בניה מסיבית מבטון, שימוש בבטון חשוף, והכנסת הזכוכית כמרכיב ארכיטקטוני.

תיכנון המבנה מול צורכי היישוב לא היה מושלם, וכתוצאה מכך המבנה כביכול התאים לכל הצרכים, אבל אף פעם לא ענה עליהם באופן אופטימלי.

לדוגמא: כשנגמרה הבנייה נזכרו שצריכים במה להופעות, וחברים מהחוג הדרמטי (יוסף פידרר  וברוך שוורץ) הצליחו להוסיף את הבמה, וזה גם מסביר את הבעייתיות שלה עד היום (גובה לא סביר ביחס לאולם עצמו). הצעה נוספת שהועלתה, על ידי חברים מתחום הספורט, היתה להפוך את המשטח שלפני הבמה למגרש ספורט. כל זאת טרם היות הרצפה.

בשנותיו הראשונות חגגנו את כל חגי הקיבוץ בין כתליו, ראינו סרט פעם בשבוע, ואחת לכמה חודשים צפינו במופע תרבותי. בשנים הראשונות נהגו החברים להביא עימם את הכיסאות המתקפלים מביתם, כי כסאות עדיין לא היו... המראה היה די סוריאליסטי.

אולם זה שהיה בין הראשונים והגדולים בתנועה הקיבוצית שימש גם לכינוסים תנועתיים, חזרות של מקהלת 'האיחוד', להקת 'התרנגולים' וחלק מן הלהקות הצבאיות של שנות ה 60 וה 70. שנים רבות היינו מנויים של התזמורת הקאמרית הישראלית (אז: האנסמבל הקאמרי), בניצוחו של גארי ברתיני. כאן גם נכנסת אינה ירון לסיפור. ראוי להזכיר את תרומתה הגדולה להחזקת האולם, ולפופולריות שלו בקרב האמנים, על אף הבעייתיות שלו, שהזכרנו כבר. גם ממשיכותיה של אינה בתפקיד נהנו מכך שיכלו לארח כאן אירועים תרבותיים וקונצרטים רבים.

לצערי, לא השכלנו לשפר את האולם ולהתאימו לזמנים החדשים בהם האולמות נבדקים באיכות המושבים, במיזוג אוויר, בשירותים, ועוד.

היום עומד בית וינה בשיממון כמעט מוחלט והוא נראה מיותר לחלוטין בחיי התרבות והחברה שלנו. הלוואי  ויימצא פתרון גואל שיחזיר עטרה ליושנה...

 

המדרון הצפוני של בית וינה

כשישראל כץ חלם על העתיד הוא ראה בחזונו את המדרון הזה כמקום לאירועים תרבותיים תחת כיפת השמים. הוא תיכנן להקים שם אמפיתיאטרון פתוח שישמש בקיץ תחליף לבית וינה חסר המיזוג. לי זכורות שלוש פעמים בהן כיוונה הסופי של בימת האמפי המתוכנן הוזזה על ידי טרקטורים, וזאת כדי לנצל בצורה האופטימלית את הפרשי הגבהים, כיווני הרוחות וגורמים נוספים בשטח. התוצאה הסופית נראית היום: במת בטון קבועה ודשא עם שיפוע. כאן אנו חוגגים את חג המחזור וכו', ובשאר ימות השנה מהווה המקום חלק מן הגן הציבורי של הקיבוץ.

 

בניין המנהלה

פעם עמד כאן 'צריף המזכירות'. חלקנו זוכרים את הצריף השבדי בו שכנה המזכירות. צריף שהכיל שנים וחצי חדרים. באחד ישב המזכיר, לידו המזכירות הטכנית, בחדר השני ישבו מרכז המשק ומוסדות העבודה (מרכז עבודה וסדרן עבודה), ובחצי החדר הנוסף (באמצע) חילק סבא נחמני ז"ל את העיתונים ואת הדואר, ובערבים קיבל שם מרכז הקניות הזמנות ממרכזי הענפים.

בכניסה לצריף בכוך קטן היה מונח הטלפון הציבורי היחיד שבו ניתן היה לקבל שיחות חוץ.

'מפקד' הצריף היה אלי ורפל ז"ל המזכיר הטכני האולטימטיבי שעבד יחד עם כל מזכירי הקיבוץ  עד סוף חייו. הוא דאג לכל: לתכתובת הרשמית של הקיבוץ עם המוסדות התנועתיים והממשלתיים, להוצאת עלון הקיבוץ, ללוח המודעות הקיבוצי, לארגון הלוויות ועוד ועוד.

הנהלת החשבונות נדדה בין מבנים שונים: בתחילה היא שכנה בצריף שהיה בעבר גן הילדים של בלנקה, משם היא נדדה לבנין של בית כולל (היום  - ה'סביום'), ואחר כך לאחד מן הפעוטונים שהתפנו כי הילודה הייתה נמוכה.

לימים הוחלט לאחד את כל אגפי ההנהלה אל מתחת לקורת גג אחת, ואז הוקם בנין המנהלה הנוכחי. הקמתו של המבנה הייתה מלווה בטענות מטענות שונות, כולן נגעו לפאר החדרים ולעלותו הגבוהה של המבנה.

בסופו של דבר הוקם מבנה פונקציונאלי שמאגד תחת צל קורתו את כל מוסדות  הקיבוץ.

היום, כאשר המבנה הארגוני עובר שינויים, ישתנה, כנראה, גם תפקידו של בית המנהלה.