כניסת חברים ותושבים

שני סיפורים מקבוצת גפן, מחזור יב

סיפורים מתוך "על הסף" - עלון סיום כיתה י"ב, מחזור י"ב, קבוצת גפן, תשכ"ה
גבעת-חיים משמר השרון
הקלידה מרים ארזי

ההשבעה
כתבה: טלה אקשטיין
*****
הערב בא – והחברים נרגשים: היום ההשבעה!
למחרת בבקר מתעוררים – בוקר רגיל לאחר לילה רגיל ואין הדים להשבעה.
וכך נשנה הדבר פעמים אחדות עד שערב אחד היה הדבר – 
ה ה ש ב ע ה !
העירו אותנו בשעה 12 בלילה וציוו עלינו להתלבש במהירות האפשרית ולצאת אל הדשא ולחכות לכולם. כשהגיעו סוף סוף כל הילדים, חולקנו לשלוש קבוצות, כל אחת ששה ילדים. שלושה בנים מהשכבה הבוגרת, "המשביעים" לקחו אותנו ופקדו עלינו ללכת אחריהם וכמובן בשקט, כי אחרת נצטרך לזחול וזה לא כל כך נעים... הלכנו אחריהם והמשביעים, כדי להראות שהם גדולים ויש להם בכל זאת שליטה עלינו, הפליטו פה ושם דבר איום: אם לא תשתקו – תזחלו, וכו'. 
כשהגענו לשטח ההשבעה ב"זלפי", בלטו לעינינו במיוחד שלוש תלוליות עפר, ועל כל אחת מהן שני לפידים. בראש כל תלולית ניצב שולחן ועליו ספר הספרים וחרב תקועה בין דפיו. הובילונו למקם מסוים ומשם היינו צריכים להגיע, כל אחד לחוד, אל התלולית הראשונה. כשהגיעו כולם, הקריאו לפנינו כמה סעיפים ואנו היינו צריכים להישבע למלא אחריהם ולקיימם. כל אחד עלה ביחידות על התלולית ביצע כמה תרגילי ת"ס אח"כ הורו לו לשים ידו על התנ"ך להרים יד שנייה ולהגיד: "אני נשבע" ולעבור לתלולית שנייה ושלישית. המקום השני היה כמו הראשון, אולם במקום השלישי שעליו היה אחראי יוסי שחר, היה שונה במקצת. יוסי הקריא כמה סעיפים, אחר פקד על כל אחד להגיע לשולחן שהשברייה הייתה תקועה בו, לפרוס ידיים כציפור, ולשים את הפה על השברייה ולומר אמן... מי שלא יציית לדבריו, אמר – סופו שגחלים יושמו על ראשו, וכך אמנם עשה לכמה חברה.
אחר ההשבעה עצמה, רצו לבדוק קצת את אומץ ליבנו והובילונו למקום שבו הותקנה אומגה, וכל אחד מאיתנו ירד בה. לדעתי הייתה האומגה המצאה נהדרת ומאד נהניתי לרדת בה. בשלב הבא ערכו לנו מפקד לפי המסורת. אז ברכו אותנו, הועלו דגלים, הדליקו כתובת אש "חיזקו ואימצו". ושרו את ה"תקווה". ובזאת הסתיים טקס ההשבעה ונכנסנו כחברים לשכבה הבוגרת.
לדעתי, ולדעת כל חברי הכיתה, הייתה ההשבעה מצלחת מאד. ובייחוד נהנינו מהאומגה. ההשבעה הזאת, לא כשאר קודמיה, כפי ששמענו עליהן, הייתה שונה במגמתה ובצורתה, וגם הרושם שהשאירה עלינו הנכנסים היה שונה לטובה. מכל הבחינות היא הייתה מוצלחת: גם מבחינה ארגונית. צורת ההשבעה והאופי שנשאה: לא אופי של עינויים אלא של חגיגיות.
ולבסוף אני מודה בשם הכיתה לכל אלה שעשו מאמצים כדי להכניסנו בצורה נאה לשכבה הבוגרת.
טלה אקשטיין (ט')

זכרונות מ"חופש הצהריים:"
כתבה אראלה לברון
כשאנחנו אומרים היום "חופש בצהרים" הרי הכוונה היא לחופש מעבודה, מלימודים או כל תעסוקה אחרת, למען שינה של אחה"צ. כמה משתוקקים אנו למעט שינה כדי למלא את הגרעון של הלילה הקודם וכדי שנוכל להחזיק מעמד, ערים עד השעות הקטנות של הלילה הבא! 
אולם, לא תמיד הבינונו כך. לפני מספר שנים, הייתה מנוחת הצהרים עוברת בכל צורה שהיא מלבד שינה. הבלגן היה מורט את עצביה של המטפלת עד שפעם החליטה לשחרר עצמה אחת לשבוע או שבועיים מהעול הכבד ולשלוח את הילדים לחופשי – שיעשו כאוות נפשם. אנו, כמובן שמחנו וששנו לקראת הרעיון לא פחות מהמטפלת, אולי יותר. החופשים הראשונים עברו בטיולים ללא מטרה מסוימת בתקווה למצוא איזה שעשוע שיעסיקנו. עד שבאחד הפעמים גילינו, שש הבנות, בין עצי האיקליפטוס שליד הנגרייה לוחות פח למיניהם, גגות שבורים וקרשים לכל סוגיהם ועלה רעיון לבנות בית ולהקים בו חיי משפחה. במהירות ובחריצות התחלנו בבניית הבית. המלאכה לא הייתה קלה כלל. הבית קם ונפל לפחות 5 פעמים, עד שלבסוף הועלתה ההצעה לחפור תעלות ולהעמיד את בסיס הקירות באדמה. מעתה ואילך התקדמנו במהירות וללא בעיות מיוחדות. תוך זמן קצר הושלמה מלאכת הבניה והחלה מלאכת הקישוט. במהירות נקטפו פרחים וענפים – הבית מושלם! כשהושלמה המלאכה הייתה לכולנו הרגשה כאילו בנינו "ארמון" שכולו כליל היופי והשלמות. וממלאכת הבניה לניהול סדרי החיים בבית. וכאן החלו המריבות: מי תהיה האימא, מי האבא מי הדודה מי הילד... אולם כשלאה הרופאה לקחה את היוזמה לידיה וקבעה לכל אחד תפקיד, קיבל כל אחד על עצמו למלא את התפקיד אשר הוטל עליו. ללא ערעורים.
החלו סדרי החיים החדשים, היו אלו החיים היפים ביותר שידענו עד אז. ומי אינו זוכר הרגשה נעימה יותר מאשר לשבת בבית אשר אותו בנינו במו ידינו חופשיים מידה הקשה של המורה או המטפלת האומרים תמיד מה אסור ומה צריך לעשות.
קשה הייתה הפרידה מן ה"ארמון" שלנו ובהגיע שעת הסיום היו מחשבותינו נתונות ליום החופש הבא, כשנשוב ונחזור אל הארמון שלנו. בהזדמנות הבאה כבר ציידנו עצמנו במנדרינות, עוגיות, לחם טרי וגפרורים במטרה לבשל ארוחת צהריים. אולם כאשר הגענו אל ה"בית" התברר להפתעתנו שכולו נהרס ע"י הרוח והגשם, ואת חומרי הבניה מצאנו פזורים בשטח. 
מאוכזבות מאד ניגשנו במרץ מחודש לשיקום הבניין. הפעם היו שיטות הבניה משוכללות ויעילות יותר משום שהיה לנו כבר ניסיון במלאכת הבניה וכך תוך זמן קצר עמד שוב הבית על תילו. לאה, האימא נגשה מיד להכנת ארוחת הצהריים. הפעם היו לנו גפרורים ולאה החליטה להכין "הפתעה" לחם קלוי. כולנו עמדנו והתבוננו בהתפעלות כיצד "אמא" צולה על נר לחם וציפינו חסרי סבלנות לארוחת הצהריים. את טעם הלחם המפויח אין לתאר, העיקר, היה עצם הרעיון הגאוני ולאו דווקא טיבו ותוצאותיו. וכך עברו השבועות כשבכל יום חופש עלו רעיונות חדשים משלו ואנו היינו נהנים כל פעם מחדש מן החיים העצמאיים, הרחוקים כל כך מן המציאות האפורה בכיתה. "החיים המתוקים" נמשכו עד שהתחלנו לעבוד במשק ביה"ס. מאז הפך חופש הצהרים – לחופש של שינה. ואפילו לתנומה, ואפילו לשעה קלה... 
אראלה לברון