כניסת חברים ותושבים

אגון מספר...

מ"בתוכנו" 2004


על המרפסת היפה והמטופחת של אסתר ואגון, על כוס קפה, כשרוח נעימה נושבת מצפון, אפשר לספוג מקצת מן החום והחיבה שמרעיף אגון על סובביו כל כך הרבה שנים.

רציתי לשמוע ממנו את המתכון לאריכות ימים כה יפה כמו זו שלו. אך מהר מאד הבנתי שהסוד טמון עמוק עמוק באישיותו, זה משהו שזורם בדם שלו, משהו שמאפשר לו קבלה וסובלנות אין קץ לכולם, ותמיד ברוח נעימה, ובצניעות אמיתית. (אגון: "אני מרגיש קצת אי - נוחיות לדבר על חיי, מה יוצא דופן בי ובמעשיי, כמוני יש רבים".)

לא וויתרתי לו כל כך מהר, ידעתי שאגון לא נחשף לציבור הרחב כל יום, ובהזדמנות זו, כשהוא חוגג בחוג משפחתו הרחבה את יום הולדתו התשעים, זו הזדמנות להוריד חלק מן המסכים שכיסו את מעשיו במשך שנים רבות.

נתחיל מן הסוף. לפני כמה חודשים קיבלתי שיחת טלפון מאגון ואסתר שהם רוצים למסור כלי נשק ישן של אגון למשמורת, ושאלו אותי אם אני יכולה להמליץ להם איפה כדאי להפקיד אותו.

ופה בעצם טמון סוף הסיפור, שמאחריו 'עלילות' רבות של אגון, ושל עוד חברים, נשמע רק את חלקן:

"אני יכול להגיד, בצניעות רבה, שלקחתי חלק בכמה מהאירועים הדרמטיים ששינו את מהלך החיים בארץ, כמו למשל שחרור עצירי עתלית. זה היה בשנת 1945. אלו היו שנים סוערות, המלחמה ב'ספר הלבן', העלייה הבלתי לגאלית והעמידה נגד האנגלים. באותו אירוע שבו הצלחנו לשחרר את העצירים ממחנה המעצר בעתלית תפסו אותנו ונכנסנו למאסר בבית סוהר בחיפה.

באותה תקופה גויסתי על ידי ההגנה, ועסקתי בהברחת נשק. מקור חשוב להשגת נשק, היה קיבוץ כפר גלעדי. 'ההגנה'  דאגה לתווך בינינו, ואני, עם עוד נהג, יצאנו למשימה. נסענו צפונה במשאית עמוסה שקים, במטרה להחביא ביניהם את מכונת היריה שההינו אמורים להבריח. בדרכנו חזרה היינו צריכים לעבור כמה תחנות ביקורת של המשטרה הבריטית, והפופיק רעד לי בדרך לא פעם אחת.

ישבתי על השקים שבתוכם הוטמנה מכונת היריה, וכנראה, שהייתי נראה יותר מאשר סוחר נשק כסוחר תבואה, מה שעזר לנו לעבור את תחנות הבדיקה בשלום.

הייתי האחראי על אימוני הנשק של החברים. כל ערב עסקנו בפעילות ביטחונית ובאימונים, ולכן היו בחדרי כלי נשק, את זאת ידעו חברים רבים. כנראה, והגיעו ידיעות לבריטים והם פרצו לחצר הקיבוץ, כשהם פונים ישירות לחדרי. זה היה החיפוש הראשון שהיה בגבעת חיים. את אותם הרגעים, שבהם גילו חברות גבעת חיים תושייה רבה, אני לא יכול לשכוח. הגברים שבינינו ניסו לעכב את השוטרים מלהגיע לחדר, והחברות, תוך כדי כך, נכנסו לחדרי והטמינו את הנשק, שהיה מתחת למיטה שלי, מתחת לבגדיהן. הן נכנסו רזות ויצאו שמנות. במעשה זה הן הצילו אותי ממאסר. בחיפוש השני שהיה בגבעת חיים תפסו אותי, כמו עוד חברים, ו'ביליתי' שלושה חודשים בלטרון.

תוך כדי סיפוריו של אגון, מוציאה אסתר כמה ניירות דקיקים וצהובים, בתוכם מכתבים של אגון מן השבי, ומכתבים של ילדי גבעת חיים שמברכים את אגון עם שחרורו מהשבי. מצמרר...

"בחיפוש הגדול בגבעת חיים דאגו החברים להלביש אותי בחלוק לבן, כך שאיראה כמו מטפל, או לפחות כמטופל, ולא אהיה חשוד עליהם, כי כבר הייתי מסומן אצלם".

אגון לא שוכח להזכיר שכמוהו היו רבים, לא רק הוא היה בין הפעילים. הוא מזכיר, כמובן את גרי, וגם את חברו הטוב לנשק  -  יוסף שנפר (אבא של ראובן שפע).

"ליווינו אחד את השני במשך שנים רבות. הוא היה הנשק הראשי של גבעת חיים, רק הוא ידע את מקומות המסתור של הנשק  -  'הסליקים'. היו מעטים נוספים שהיו אחראים ביחד אתו על אותם סליקים, אבל הם ידעו רק על ה'סליק' שהם היו ממונים עליו.

וכאן סוגר אגון את המעגל שבו התחלנו:

"את האקדח שמסרתי בימים אלה למוזיאון של עין שמר, ושנפרדתי ממנו כאילו מסרתי את התינוק שלי, קיבלתי מידיו של יוסף שנפר. האקדח שימש אותי להגנה עצמית בכל תפקידי הביטחון שמילאתי. אחר כך 'העלמתי' אותו. הוא היה מוחבא במשך כל השנים, בלי שאיש ידע עליו. השנה, הוא נחשף בפעם הראשונה. קיבלתי אישורים מיוחדים גם מהמשטרה וגם ממשרד הפנים שאני יכול להפקיד אותו במוזיאון.

היום אני מביט אחורנית בשקט נפשי ובשלווה. היה טוב פה בגיל 50, אבל טוב גם להיות פה בגיל 90. החיים הפרטיים שלי השתרבבו תמיד  בעיסוקים הציבוריים שבהם לקחתי חלק. במשך כל תקופות חיי בקיבוץ לקחתי חלק פעיל בעשייה, תמיד מתוך חברות ויזמה אישית. שנים רבות היה לנו חוג חברים קבוע, רבים מהם כבר לא עמנו, לצערי.

האופי שלי עזר לי לראות בכל מצב את החיובי, גם בתקופות הקשות שעברנו: ימים ראשונים בקיבוץ עם תנאים קשים, מחלות המלריה שתקפו אותי ועוד. היה בזה משהו חד-פעמי, לקחת חלק בבניית חברה חדשה, להקים קיבוץ שבו חברים רבים חדשים, שבאו מתנאים טובים, בדרך כלל, וצריכים להסתגל לתנאים קשים ביותר.

בכל שנותיי בקיבוץ החברות הייתה חשובה לי מכל. אסתר אומרת עלי שאני לא יודע לשנוא. בשבילי לפגוש חברים בדרך זה קודם כל להגיד 'בוקר טוב', או להניד בראש. אני תמיד מחפש את המבט.

בשנים האחרונות אני עושה לעצמי את חשבון החיים שלי, ואני מוצא שיש לי כל הסיבות להיות מרוצה ומאושר. אני חי בחוג משפחה אוהב, תוסס, מחבק. לא רק הבנים והבנות שלנו, אלא גם הנכדים והנכדות, והיום, גם הנינים שהצטרפו, רואים בי דוגמא לחיים נכונים.

בחרתי לחיות בקיבוץ, הלכתי בדרך זו על כל המכשולים והמהמורות שהיו בה, אך תמיד מצאתי שביל הזהב, ואני מרוצה".