כניסת חברים ותושבים

חנה סהר, שי גיל, יהודית שרייבר 25.5.18
חנה סהר, שי גיל, יהודית שרייבר
כלה הרגע
צילום
25.5.18 - 30.6.18
פתיחה: שישי, 25.5.18 בשעה 12:00

תערוכת צילום בגלריה

כלה הרגע

חנה סהר   /   יהודית שרייבר  /  שי גיל

התערוכה "כלה הרגע" מכנסת בחלל הגלריה שלושה אמני צילום. שלושתם מציגים בתערוכה הנוכחית קבוצת עבודות מסוימת שנבחרה לצורך תערוכה זו.

העבודות של חנה סהר המוצגות בגלריה עוסקות בצילום נוף שבפעולת השהייה הולך ומאבד את הקונקרטיות שלו והופך למסתורי וחמקמק. חנה סהר מצלמת את הנוף בחשיפה ממושכת ואיטית המטשטשת את הזהות הספציפית של המקום והזמן, עד  לכדי מחיקתם. שרית שפירא ניסחה את אופן עבודתה של סהר בסדרה זו  כך:

"נופים אלה, מבחינתה של סהר, הם תמונות של סביבה מרוקנת וחשוכה שאף שחקן מרכזי אינו בולט בה, בלא מיקוד על נושא או גורם כלשהו, כך שהדעת לעולם לא תוסח על-ידי נתון זה או אחר. סהר מצלמת את מה שכמעט ואינו נראה בלילה כאילו ביקשה לצלם את הלילה עצמו, לראותו כשלעצמו ואז גם להעיד על הראייה הזאת. אך כיוון שאי-אפשר לצלם את הלילה (איך אפשר לצלם פרק-זמן?), הרי היא פועלת לצלמו בהתגלמותו כדמות של חלל, מקום הממחיש את אזוריו הריקים, מקום שפרטיו הספורים, האנונימיים, אינם תובעים לעצמם כל אבחנה זהותית למעט היותם חלקים של מראה שעשוי להתכנס תחת הכינוי הכללי "נוף". כיוון שזהותו הטריטוריאלית של נוף זה – כלומר, קיומו כעדות על מקום מסוים בעולם – קשה מאוד לאיתור, הרי שיזוהה מיד כ"נוף לילי" או כ"נוף של הלילה". בהתגלמותו זו, הלילה עולה בתצלומיה של סהר כדבר הניתן לצילום, כְּמה שראוי לצלמו כדי להעיד על קיומו בעולם האמפירי, כְּמה שיש להפעיל עליו את ההתנסות החושית – במקרה זה, את חוש הראייה".

הצילום של יהודית שרייבר מבוסס על איתור ותיעוד פריטים ואובייקטים המוצאים מהקשרם ולא פעם אף מסביבתם. הרקע הקונטרסטי שעליו נמצא האובייקט, כדוגמת משטח בטון סתמי בחלק מהעבודות, חורג בפעולת הצילום המתבצעת מלמעלה כלפי מטה מתפקידו כרקע בלבד והופך למעין קרקעית עלומה. פעולת הצילום המודעת לממד הזמן, מנתקת את מושא הצילום מהקשר ונרטיב ספציפיים ומתפקדת כפעולת חניטה ההופכת אותו למונצח ועל-זמני ומטעינה אותו בהוד ויופי שמוטמעים בו חדלון וכליה. על טיבה של פעולת הצילום של יהודית כותב גלעד אופיר כך: "חוסר ההיררכיה בצילומיה של יהודית שולל מצידו השלכה של נארטיב כפוי עליהם, לדוגמא שפה צורנית/ טיפולוגית, או בדיקה של 'ממצאים'. החפצים נטולי החשיבות העצמית, נוכחותם מועצמת דווקא מפני שאיבדו את תפקידם בעולם, וככל שהם חסרי פונקציה ותפקיד כך נוכחותם גדלה. ריבוי החפצים, ליקוטם המתמשך וצילומם יכול להיות גם חיפוש קדחתני אחר דבר-מה, סוד או כתב סתרים, תהייה אודות חידת הישרדותם ותחייתם".[1]

שי גיל, אמן המתמחה בצילום אדריכלות, לקח חלק בפרויקט משותף[2] שנעשה בקיבוצו – גבעת חיים מאוחד לשנת השמונים וחמש. כל צילום הוא תוצר של הפקה מורכבת ורבת משתתפים. אופן עבודתו של גיל ותשומת הלב שהוא נותן לפרטים, כגון: שימוש באור טבעי, הקפאת הרגע וקומפוזיציה מוקפדת היא זו שמעמידה לפנינו צילום אמנותי.

"כל אחד מהצילומים מבקש לייצג את ההתפכחות מהאידיאולוגיה הקיבוצית ומהאדריכלות שאפיינה אותה. הצילומים משלבים קהילה, נוף ומבנים המזוהים עם האתוס הקיבוצי – בריכה, שדה חרוש, הדשא הגדול, חדר האכילה. הקומפוזיציות יוצרות סדר חדש. מפגישות עבר והווה, ומבטאות את הזרמים העמוקים של הקהילתיות החדשה".[3]

התבוננות בתצלומיו מגלה כי חלקם, בין אם במודע ובין אם לא, מתכתבים  עם עבודותיהם של אמנים ישראלים כמו, למשל: צילום המשפחה על הדשא  שמאזכר את הציור "שבת בקיבוץ" (1944) של יוחנן סימון.

                                                

                                                      מאי  2018,  אוצרות: חנוש מורג; רותי חינסקי אמיתי 



[1] גלעד אופיר, יהודית שרייבר חותם עיוור, מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, 2008 

[2] ביחד עם עלית כץ – גורן; ענת בדר; מיכל דהן

[3] ציטוט מתוך שיחה עם ענת בדר