כניסת חברים ותושבים

קיבוץ בשינוי / מרים צ'רבנקה
שבת אחר הצהרים - מרים צ'רבינקה
13.9.1996

כל מה שכתוב כאן מגיע מן הלב, ונדמה לי שלא כל כך תסכימו איתי. אבל מה לעשות שלא כולנו אותו הדבר? בכל אופן תודה על היוזמה.

כפי שאתם יודעים, אנחנו משפחה מרובת ילדים שרובם פה, בבית הזה, וגם משפחה מרובת נכדים. לא כולנו היינו תמיד באותה דיעה, אבל תמיד דיברנו, התווכחנו על הכל- בטוב וברע. לכן נשארנו יחסית צעירים ברוחנו, כי כל חיינו אנחנו מוקפים בצעירים. ומה המשמעות של זה? שאנחנו מבינים אותם, את אותם הצעירים שאין להם סבלנות ורוצים שינויים ומהר. זה דרכו של העולם.

למילן ולי היה ברור בבואנו לקיבוץ, שלוש שנים אחרי השואה, שאין שוויון, מדובר בשנת 1948, וגם לא יכול להיות. האם נולדנו כולנו אותו הדבר? בבואנו, ולא בגללנו, נגמרו האידיאלים הגדולים שעליהם אני חונכתי בגולה, כמו למשל הקמת מדינת היהודים. על עורנו הרגשנו את אי השוויון, ומה שלא עשינו, לא השתווינו לצברים (לפי דעתם). ניסינו, נלחמו שנים, דבר לא עזר - היו זכויות יתר לוותיקים, למיוחסים, לבני וחברי המעמד השולט. אבל גם זה ברור לי, זה אנושי. רק בבתי הקברות כולם שווים.

מההיסטוריה אני יודעת, שאין שום קומונה שהחזיקה מעמד יותר מ- 70-80 שנה. לא סתם עשה אלוהים הכל כדי שמשה לא ייכנס לארץ המובטחת, הוא ידע שרק דור חדש יכול ויצליח לבנות דבר חדש.

לדור השני היה יותר קל, כמו לדור השלישי, דור הנכדים של המייסדים. היינו פתוחים לשינויים וידענו שאם אנחנו רוצים קיבוץ, למרות הכל, הוא חייב להשתנות, ונתנו לזה יד. המדינה השתנתה. כל העולם חי בצורה אחרת. איך יש לנו זכות לבקש, לדרוש מהנכדים שלנו שיחיו לפי המושגים שלנו? העתיד הוא שלהם, ואם לא נסכים עם זה כולנו, לא יהיה פה שום עתיד, לאף אחד.

ההזמנה לכתיבה דרבנה הרבה חברים, כך אני מרגישה, שיגידו מה שעל ליבם. המשיכו ביוזמה, שנצליח להציל עוד את מה שאפשר להציל, שהנכדים של המייסדים ואפילו גם הנינים ירצו לחיות במקום הזה, לפי תנאיהם ואני חושבת שאפשר לסמוך עליהם.

מרים צ'רבנקה