כניסת חברים ותושבים

עדי נחמני מתוך "האיש, השיר והמקום"
האיש, השיר והמקום
מפזמוניו של עדי
ליובלו ה-80


וידוי/ כבר לא חסוי

החריזה תחביב היא לי
ולא, חלילה, ג'וב.
ועריבה עוד באזני
כמו מוסיקה של פופ.
והיינו-הך הוא בשבילי,
אם תקראו 'טיפ-טופ!',
או "סתם פטפוט, פשוט,
ירוד- רדוד ואווילי" או כשלון ו'פלופ׳,
- אחת היא לי.
אם תחשבוני סנוב
(אטאקע אויסגערוטער קאפ...)
מין נודניק ודבילי,
זקן, כלומר סנילי,
מעין פיטן – אלס אוב,-
זה לא איכפת, אחת היא לי.
אני מודה: אף בגילי
(שכבר איננו 'הולה-הופ!')
מושך אותי – מה קוריוזי! –
עצם הצד הוירטואוזי.
בצד זה התפתחתי.
נו, האומנם הצלחתי??
לתת תשובה על כך, דומני,
שוב לא מתפקידי...

------

הוי, מה אהבתי את המקום
בין אדם למקום

הוי, מה אהבתי את המקום!
את המקום הצומח-גדל
לנגד עיני זה חצי יובל
שאיזור ירקותו כל שנה מתרחב
ושובה את העין, שובה את הלב.

את המקום עם מגדל על גבעה,
אך רק ממרחק מבחינים במגדל
(פה, בראש "בתוכנו", נישא עוד
אל על) –
החביאוהו עצים שגבהו פי שבעה.

את המקום על המון ילדיו
בצל דולב ודקל, רימון וכו',
שיכוני-ותיקים, צעירים והטף,
איזור בית-הספר (בקיץ "נווה"),
ענפי הייצור, גידולי השדה –
המשק על כל ענפיו.
והנפש גם היא ניזונה במובהק
מיופי – אפילו של "רק עצי סרק".

הוא המקום שהבא בשעריו/
כמו כן היוצא ממנו
נתקל בשמות נופלינו-נופליו
חקוקים בתוך האבן/ ועל לוח ליבנו...
ושם סלע מלבין עם שרכים עדינים/
ומים חיים נקווים לרגליו...
נתפללה לאמור:
אהבת המקום לעולם כאן תשרור!
ובין אדם לחברו לא כל שכן
אמן ואמן!!
(על דעת יחיד)

-----------

חדר האוכל הראשון

חנוכת חדר-האוכל שנת 1953
שני חדרי אוכל

חדר אוכל הישן:
1.
מנשקיה, עם מנשקה באת!
נו, לפחות אתה הגעת.
חשבתי לי: נגמר ודי,
כבר לא ישימו לב אלי...
לפתע חרם: מאתמול
הכול חדלו בי לאכול
עוד לא היה סקנדל כזה:
אי-שם הוקם במחנה
צריף גרמני די משונה
ומתחרה!...

2.
ואז הייתי טוב מאוד
כאמצעי להתגאות.
ורדיוס בא ואל הגג
מין צריף הדביק, עשני צלב
עד שדמיתי להיכל,
כעין מקדש, מרכז הכלל.
בי שיר השמיעו בנות כנף
(כל עוף השאיר את עקבותיו
גם על שולחן גם על מושב)
ומה עכשיו?
חדר האוכל החדש:
סטופ!

3.
מספיק רשות דיבור קיבלת
בעניינים שלא עיכלת.
הוא מתרגז ומזדעזע,
בלי הרף עלבונו תובע!
כלום באמת אינך יודע
שלא הגיל שלך קובע,
אלא שקו אחר משניא
את פרצופך על איש בריא:
זמני היית, ארעי – ולא נקי... –

4.
כי מה בך? קצת קורות
בלי כל תקרה, מספר מנורות,
לרוב צללים, מעט אורות.
ראה אותי: דורי דורות
כאן אתנוסס בראש גבעה
שמרכזית היא מטבעה.
אני נמצא בלב יישוב,
לי המחר – מתוק מצוף
(והמחיר אינו עיכוב
הוא לא חשוב...)

------------------

לידיעת קטנים וגדולים

נסתיימה עונת-גשמים
מתקרבים ימים חמים
אף שרב חל לפעמים.
בעונה זו מתחדשת
מלחמתנו הנואשת
בפריצת-גדר עיקשת,
מין מחלה או פורענות
(תוצאה של סלחנות)
- היא מידת היחפנות.
ילדים, שימו אל לב
וזכרו היטב היטב:
פה אסור להיות יחף!
לא רק אוכל לא יוגש
ליחף (כן, במפורש!), -
אם איננו מלובש
כראוי – גם יגורש!!!
ממחר החוק יופעל:
הכרחיות ברשות הכלל
חולצה ונעל (או סנדל)!!!
הנהלת בית הספר – בבקשת
שיתוף פעולה.

--------------

על שוויון-רכוש ושוויון נפש
בשולי הבירור בעניין הקירור

זה חידוש , אני מניח,
בעולם האמצאות
ופטנט חשוב מאוד:
מקרר אשר מרתיח!
​ העובדה, אני מבטיח,
​ לא מוטלת בספק,
​ ואוסיף, כדי לדייק:
​ במיוחד הוא דם מרתיח...
דם צבור של חברים
השותה – ולא רק תה –
ובולע כל מיני
תפריטים די פרטיים.
​ ויושב לרוב בחדר
- גם לאסיפות של משק
על חינוך, תרבות אין חש
​ וחושב: הכול בסדר.
בא סעיף המקרר,
והנה קורה הנס:
חדר האוכל מתאכלס,
כל העם רוגש-סוער.
(ובשעת דיון ראשון
בא אפילו "הצפון")
הדבר ממש מפליא,
מקובל שפריג'ידר
אין לו כוח מעורר,
שמו אומר שהוא מקפיא.
ונדמה לי שהסוד
אינו ברדיפת סנסציה,
אלא במין אסוציאציה
אל מלים ונוסחאות.
כי דווקא המקרר
לקיבוץ נחוץ עכשיו,
אי-אפשר כבר בלעדיו,
לא נוכל כלל לוותר,
השתמשנו בו שנים –
כל חבר הלא שומר בו,
כל קיבוצניק מקרר בו,
אידיאלים ישנים...

---------------


טקס פרידה מהמקלחת הציבורית


28.6.80
עם הריסת המקלחת הציבורית

ברגע זה, שבת בלק
מבנה היסטורי יפורק
עניין קשה. כלל לא חלק...

משמחת יריית אבן-פינה
הגענו הלום. עד ליום של קינה.

עתה נשבר הכד והגולל נסתם...
בטרם נעקור נעצור-נא רגע קט.
נסקור נא ונזכור כי תם ולא נשלם.
המקלחת דאז, הייתה, רבותי,
מרכז החיים, הקיבוץ, ההווי
אצלנו יצקוה בטון מזוין,
אך קדם לה מודל מפח מגולוון
- בקיץ מלוהט, בחורף "מאוורר פרוץ ונחמד
– והעיקר לקיבוץ: לא יקר.

הציוד בו פשוט: מספר ספסלים
וראי קצת עיוור. קצת סדוק.
מזלפים חסרים או מקולקלים
ושלושה כפכפים בדיוק – פרט וזוג
(הזוכה בכפכף שולט במצב:
יצליח לשוב לספסל – זה חשוב –
מבלי לטנף מחדש את רגליו).

צריך להדגיש: במקלחת פיתח כל איש יכולת דיבור, אף השיג.
במלוא תבל עוד לא מצאתי מוסד חופשי ושוויוני ודמוקרטי!
מתווכחים בגלוי ובחום בכל התחומים בלי חשש.

"ולא יתבוששו" כי הם עירומים...

זאת ועוד: אוירה של שירה ותרבות מתפתחת – דווקא במקלחת!
משום מה היינו שרים מתחת לזרם של מים קרים
שירד כאחד על בלורית וקרחת.
ולמרות מחיצות בין נשים וגברים
נתמזגו לעיתים הקולות של באי-חלקי-המקלחות
לשירה אדירה של פזמון או קנון גם ביחד.

בין צחצוח שיניים ובשעת התגלחת
עדת בחורים מתווכחת בלהט פוליטי.
ובאגף השני, להבדיל, (שמעתי אם כי לא ראיתי)
בחורות רוחצות וכובסות והולכות-רכיל, כרגיל.
או דורשות תוספת תקציב של שני מיל.
האין זה תרגיל משוכלל ויעיל, חברתי של O.D פסיכואנליטי?!

צריך לזכור: היה זה אז. בימי הצנע והעוני
הרבה הרבה לפני עידן טלוויזיוני
כל המצב היה אחר, מה רב השוני!!

--------------

על הבודקה ז"ל

היא הייתה סימנה של תקופה
אשר כנראה מסתיימת –
של בנייה יזומה בתנופה,
ציונות נוסח קרן-קיימת,
תמימות-נצח שאין לה תרופה,
משאת-נפש אולי קצת מוגזמת:
לשמש בשרב וסופה
מקלט – במידה מסוימת.
כל בודקה בעצם לכך היא נוצרת
(ותכלית הקבוצה - כלום היא כל-כך אחרת?...)

היא נולדה על ברכי הפילוג
שם אביה ידוע: י. כ"ץ.
נגרינו עשו (כנהוג)
שעות נוספות, מאמץ.
אך מן הקיבוץ-המאוחד
ועד ל"ילדי בנימין"
לכולנו שמשה היא מקלט
מפני חום וגשמים וחמסין.
הבודקה שלנו בטאה את החזון –
מערך ואיחוד – ;עוד לפני בן-אהרון.

היא סבלה לא מעט במרוצת השנים -
איך נאמר? – מדלקת-פרקים חמורה,
כי פרקיה שימשו לכנופיה של בנים
עצי-הסקה ("רק בצחוק") להדליק ("ככה סתם") מדורה!

מחרפה וזלזול בודקתנו סובלת:
וכל המחכים בה בתור –
מרוח-פרצים, מגשם, מקור
בלי ספסל, בלי חלון ובלי דלת.

ואף-על-פי-כן לטובה יש לזכור:
מה נעים בבואנו הביתה לחזור
לראות מן הכביש פרצופה השחור,
את דמותה הקרבה = הגואלת,
ולומר לנהג: "שם הבודקה – עצור!" -
זאת הייתה אמירה מקובלת.

--------------------

ליל שבת 1979
קצרות – בכנות על שכונות ושכנות

את כינוי שכונתנו שכחתי מזמן –
"דקל"? "אגוז"? "הדר"? "אלמוגן"?
אך חשוב מן השם תפקידה האישי:
היא מגרש ל"מפגש מן הסוג
השלישי".

כשאצא את פחי האשפה לרוקן
אל תוך המיכל, כבר נתקל בי שכן.
עת אשקה את גני מחכה הוא בתור
שאגמור... הריהו שותף לצינור.
הוא דואג לי לרדיו בלילה ויום
(אם אזעים אז פנים, מקדים הוא "שלום"!)
לשכב במיטה בלי בגדים בלי וילון –
זה לא בא בחשבון: מציצים בחלון.
להסתיר שקיבלתי אורחים? לא יועיל:
כל אנשי השכונה יסקרונו בשביל.
כאמור, מתבלט תפקידה הראשי
כ"מגרש למפגש מן הסוג השלישי".

ואף-על- פי-כן, לא הכול כה שלילי.
אודה ואגיד: זאת תדמית מגונה, -
מן הדין לצייר פן אחר לתמונה,
לעורר אמונה בעתיד השכונה
כי ברכה מרובה בה צפונה.

קושרת אותנו שותפות-הגורל
כשנסתם הביוב, כשנפסק החשמל,
כשקול המכסחת מנסר בחלל,
או, למשל,
כאשר מכונית-משא טעונה
מכסה באבק את בתי השכונה,
היא קוראת מאבק, היא יוצאת בתלונה.

על חוצפת נהגים, סכנת תאונה, -
אז נוצרת לפתע ישות של שכונה!
או כשהזוג – גם האם גם האב –
נוסע העירה, משאיר אחריו
צאצא בדירה הזקוק לשמרטף
בלינה משפחתית, כנהוג כבר עכשיו - יציל השכן את המצב.

תודתנו אפוא נתונה
לא פעם דווקא לשכונה.
היא מקור החיות, היא בית-הגידול
של עצי פרי ונוי הרומזים פה ממול -
דקל, אגוז, הדר, אלמוגן...
(את כינוי שכונתנו שכחתי מזמן).

---------------

נאום בחרוזים לכבוד מסיבה פרוזאית
( לכב' הקבלה המדומה של ההלוואה 9/48)
כל עלון, יומן, חוברת
למועד ולעצרת
מתקשט ברוב שירים,
שא דברך בחרוזים –
העורך, לבו שמח
ולך, פרסום מובטח.

יש נושאים ללא מספר.
על הכול לשיר מותר.
שב וכתוב על הוד הטבע,
נחל, דשא, גיא וגבע,
על השמש הזורחת
או על שקדייה פורחת.

במיוחד שירה טובה
לביטוי של אהבה.
אם הנך ממש אוהב
בקלות הינך כותב.
אחר-כך במת ספרות
תפרסם את הפיוט.

אם אתה יותר צנוע,
כתוב פשוט מדי שבוע
שיר מתאים בעט חרוץ
ליומן של הקיבוץ.
ילוו חרוז וקצב
ביישובך כל גיל ועצב.

בת השיר, כיוון שבת היא
כל נושא הוא לה סימפטי.
רק סביב עניין אחד
יש, חבל, תסביך לבת:
על ממון שיר לא תשירה,
ליריקה לא בא מלירה.

לא תמצא בחרוזים
שיר הלל לחרוזים.
אף סונט עוד לא חובר
על רבית, או שיק או שטר.
ולכבוד הבנקאות –
אין המנון באף ספרות.

הסיבה לי לא ברורה.
יש אמנם מימרה שגורה:
שלכסף ריח דם.
זה שגור, אך לא מוסכם.פ
כאן תסביך מאוד עמוק.
מי יפתור? יחקור? יבדוק?

אם בכלל כך בספרות,
אז בפרט ההתיישבות.
היא שוללת בוודאי
שירי שבח לאשראי.
ויותר עוד מסיבות
לכבוד הון והלוואות.

משורר דווקא רוצה
שממון יהיה נושא,
שירי זעם יחבר
על ההון המצטבר
מניצול ושוד זולת
מנישול הרש בפרט. –

יש בלדות על גיבור
שדולק בחום וקור
אחרי פיות ושדים
ועל אף המכשולים
מידם מציל אוצר.
(לא מזכיר לכם גזבר?)

תארו לכם בלדה:
הגזבר בקלוקדה
הוא רודף אחרי גברות
בימים ובלילות.
מתחמקות הן בזדון
בסירות, באווירון.

ובדרך, למכשול
מתייצב שר-בנק גדול.
הגזבר ניצל בנס
מידיו של ויטלס.
ובבית עצבנות.
כבר סבורים: הכול אבוד.

וכולי ממש דרמטי. –
לא כתבתי, כי ידעתי:
לא יודפס. מהאמור
כבר למעלה זה ברור:
עתה, בעצם כבר סיימתי.
באריכות רבה נאמתי.
דעתי רק עוד אביע:
יש ולגזבר מגיע
שיר הלל, בלי חשבונות.
גם לכסף יתרונות!
בלי תסביך! שמחה טהורה
אם אין קמח – אין תורה.

-------------

שיר השוויון
חוסר שוויון הוא הרס,
תינוקות בתוך הערש,
ולאו דווקא תאומים –
זה לזה מאוד דומים.

יש לכל אחד חיתול,
מקבלים כולם טיפול,
אין קיפוח, אין פינוק
בתקופה של הבקבוק.

והשכל מחייב
ושורת ההיגיון:
מטבעו אדם שואף
אל מצב של שוויון.

אך נופלים החיתולים,
תינוקות הופכים גמולים,
ובילד הגדל –
מתפתח ההבדל
זה מותקף וזה תוקף,
האחד לומד היטב,
ורוכש לו ידיעות,
השני – חצי אידיוט.

זהו כבש – זה זאב,
ואם כן: ההיגיון,
גם השכל מחייב –
דווקא חוסר שוויון.

הקיבוץ חוזר על כן -
אם אומר הוא לתקן –
את אופיים של בני אדם,
אל מקור יניקתם.

אין פינוק ואין קיפוח
האידיוט ואיש הרוח,
משתווים בו בדיוק –
תן לכל אחד בקבוק!

הבולט בכישרון,
מקלקל את השורה,
כי שולט פרינציפ עליון:
שוויון, היפ היפ הורא!

----------------

אסיפה
שיר האסיפה

איך נגיע לתוצרת –
משובחת ומוגמרת,
לתנאי פרוספריטי –
לא יוחלט מעל ראשינו
עד אשר כל חברתנו
דנה ומבררת, כי –

לדיקטטור לא נקרא פה,
למומחה או לשליט,
בן חורין עצמו יקבע פה, -
אסיפה כללית תחליט!

אסיפה גורם הוא, פקטור.
על כל אוברול של טרקטור
יש לשאול הסכמתה;
השימוש בגנרטור,
המידות של אינקובטור
מין הזבל במטע –

לדיקטטור לא נקרא פה,...

מה עצוב ומה חבל הוא
שכל הנושאים הללו
התישנו כבר לגמרי!
גם המתח הפוליטי
תם עם המנדט הבריטי,
ריב המפלגות, הרי –

לדיקטטור לא נקרא פה,...

ותיקים נמים בשקט,
פינדה מתקן לו רקט, -
זה בערך ההווי.
צעירים די נדירים כאן
(מעירים כאן: מה עושים כאן?
להשלים כאן?) – רבותי –

לדיקטטור לא נקרא פה,...

אם באסיפות כאלה
רק מנין מופיע, מילא,
לא כדאי על כך לדון:
המשטר הדמוקרטי
לא יעיל הוא, אך סימפטי!
(כלום טעון גם הוא תיקון?...)