כניסת חברים ותושבים

מרים מוהר מספרת
ראיינה דינה שפריר
ערב יום הזיכרון תש"ם, 1980

השנה 1944 בהונגריה. הנאציזם נתן את אותותיו בכל מיני שטחים:
יצא חוק לענוד מגן דוד צהוב. הכניסה של יהודים לחנויות נוצריות היתה אסורה. קניה בשוק רק אחרי השעה 12.00, כשלא היה כבר מה לקנות. העיר היתה מאוכלסת בגרמנים שניצלו כל הזדמנות להציק ליהודים. שכנים וחברים לא אמרו שלום.
בחודש מאי פקדו חיילים ואנשי ס.ס. כל בית יהודי, וציוו עליהם לצאת מן הבתים. אנחנו, המשפחה שלנו, ישבנו ואכלנו ארוחת צהרים. נכנסו חיילים גרמנים ואמרו לעזוב את הכל, ולבוא לחצר בית הכנסת הגדול בעיר. כל הקהילה היהודית התאספה שם.
משם הובילו את כולם לבית החרושת ללבנים - אל הגיטו.
אחרי שהייה של חודש ימים בגיטו הובלנו לתחנת הרכבת. שם העמיסו אותנו על קרונות משא, 70 איש בכל קרון. סגרו על בריח והסיעו אותנו ליעד לא ידוע (לנו, כמובן).
אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת מאד הגענו לאושוויץ.
הייתי עם הורי ועם אחי. גם אחותי הנשואה שגרה בעיר אחרת נלקחה והובאה לאושוויץ.
הועמדנו למיון בפני מנגלה. אחרי המיון והסלקציה של מנגלה, לפי שיטתו הידועה - ימינה או שמאלה - נשארתי לבדי בים של בנות. כאן הפכו אותנו לעדר ערום, מגולח ומחוטא. נלקחנו לרישום בחצר תחת כיפת השמים. שם שמעתי מבנות אחרות, שהגיעו לאושוויץ לפני, שאחותי נמצאת בבלוק 29. ברחתי לחפש אותה. בבלוק לא מצאתי את אחותי, אבל נפגשתי עם דודתי וביתה. הן הציעו לי להישאר איתן יחד, עם עוד 500 נשים ש"גרו" שם. לא רציתי כי ידעתי שאם אשאר אהיה נוספת למספר 500, ואז, בשעת הספירה יוציאו מישהי מהבלוק ויתכן ואפריד בין אם לבת, או בין קרובי משפחה אחרים. ברחתי לקבוצתי.
אחרי הרישום קיבלה כל אחת מספר. לא היינו בני אדם, רק מספרים. ואני הפכתי ממריה אקשטיין למספר 450737.
אושוויץ היתה מאוכלסת מאד, ולא היה מקום בבלוקים. דחסו אותנו לבית שימוש ציבורי עם 120 מקומות ישיבה. ללא אוכל וללא מים.
למחרת בבוקר נפתחה הדלת והתחילו בספירה. השהייה בבית השימוש נמשכה שלושה ימים. אחר כך העבירו אותנו לבלוק בלתי גמור. הושיבו אותנו על הרצפה עם ברכיים מורמות ופקודה: "לא לזוז"! שוב נסגרה הדלת. אם נשמע קול - מיד נכנסו וירו באוויר. מידי בוקר נפתחה וחיילים נכנסו ושפכו דליי מים קרים מתחתנו. לא יכולנו להישאר רגועות. כעונש על כך שלא היינו שקטות הכניסו כלבי זאב והם התנפלו עלינו.
כך נמשך המצב חודש ימים. אחרי חודש, בלילה אחד, הוציאו אותנו והובלנו לרכבת. הפעם לריגה. היינו בקרון 70 בנות. הנסיעה היתה בדיוק ביום הולדתי. סיפרתי לבנות בקרון שיש לי יום הולדת ואני בת 21. הבנות התחילו לברך אותי. נכנס חייל ושאל: "מה ההמולה"? סיפרתי שיש לי יום הולדת. הוא יצא וחזר עם שי - כיכר לחם טרי וחבילת חמאה. דבר כזה אי אפשר לשכוח. חילקתי את הכיכר לשבעים חתיכות, וכל אחת שמה קצת חמאה על הפרוסה, וחגגנו יום הולדת.
כשהגענו לריגה נלקחנו למחנות עבודה. היינו בכפר על-יד ריגה. שם עבדנו בהכנת תשתית למסילת ברזל. אחר כך עבדנו בעיר ריגה בהעמסת תחמושת על אוניות. משם העבירו אותנו לגרמניה למחנה בוכנוואלד. ואחר כך לדונדנגן, שם העמסנו פחם על קרונות רכבת. בסוף היינו בלייפציג, שם עבדנו בבית חרושת לאוירונים. העבודה בבית החרושת היתה קשה. גרנו במחנה במרחק 8 ק"מ מהעיר, הלכנו לעבודה ברגל וחזרנו ברגל, אחרי יום עבודה של 12 שעות. סך הכל 16 ק"מ הליכה, בנוסף לעבודה. לא אכלנו כל היום.
בסיום העבודה קיבלנו ארוחה שכללה כף מרק. הייתי ממש מותשת מהעבודה הקשה ומתת תזונה. ככל שהתקדמו הרוסים נסוגו הגרמנים ולקחו אותנו איתם. הלכנו 900 ק"מ מלייפציג וסביבותיה. קשה לדעת מה היו המקומות שאותם עברנו. בלילות הלכנו ובימים הסתתרנו.
באחד הסיבובים סביב לייפציג, על אם הדרך, הגיעו האמריקנים והשתחררנו.
חזרתי לבדי מכל משפחתי. כולם ניספו באושוויץ.
יום השחרור - 24 לאפריל 1945.
אחרי השחרור התחילו האנשים לאכול יותר מידי. רבים מתו מעודף אוכל, כי אכלו ואכלו יותר מידי בבת אחת. הדבר מובן אחרי שבכל תקופת המעצר הם סבלו רעב, הרי הוציאו מאיתנו מקסימום עבודה וקיבלנו מינימום קלוריות.
חודש ימים אחרי שהייתי במחנה אמריקאי ואכלתי לשובע הגיע משקלי ל - 38 ק"ג.