כניסת חברים ותושבים

מכון הקלטה למען העיוורים
סופו של מכון הקלטה למען העיוורים                                                            20 ינואר 1978


בהנהלתו של דימיטרוף וולף התקיים במשך קרוב ל-10 שנים בקיבוצנו מפעל קטן, בעובי האדמה, קרי: במקלט. 

ההתחלה הייתה בעזרת רשם-קול של דימיטרוף ובהשקעות קטנות של המשק. מפעל זה היה מה שנקרא בשפת החוק "מלכ"ר" (מוסד שלא כדי לעשות רווחים). ואומנם, צריך לומר מראש שהוא לא עשה רווחים, אבל גם הדים לא היו לו! הוא לא העשיר את גבעת-חיים כלכלית - באחת השנים הגיע המחזור ל-25.000 ל"י – אבל העשיר מוסרית. 

בשלב מסויים התלוו אליו כ"מורטוריום" (איזו מלה יומרנית!) שרי וכותב שורות אלו. שרי היה פעיל, בקשר עם ספרית העיוורים ועם ארגון העיוורים. אני הייתי שותף שקט בלבד. 

בתחילה עבדו למען המכון 3-2  קריינים בלבד. בתחילה קראו בהתנדבות, ובמלאכת הקריאה השתתפה קשת רחבה של חברים מכל שכבות הגיל של גבעת חיים: שרי, נדב - בעודו תלמיד בי"ס – ועד ד"ר אונה (יבורכו!). החברים קראו ודמיטרוף הקליט על סרטים. הסרטים היוו ספרים שנשלחו לספרית העיוורים בנתניה. מאוחר יותר היו גם קוראים שכירים במכון.

במשך השנים הוקלטו כ-320 ספרים בשפות שונות: עברית, אידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית. אחד הספרים שהתפרסמו היה ספר למתמטיקה שקראה אחת החברות שלנו. ספרים אלה הביאו תנועה, עלילה, אולי גם שמחה ונחת לעולמם החשוך של העיוורים וללא ספק ענין.

נדמה לי כי השיא בפעולת המכון היה כינוס ארגון העוורים אשר התקיים במועדון שלנו. המעמד היה מרגש. העיוורים לא חסכו בקורת, אבל הושמעו גם לא מעט מלות שבח ותודה.

חייו של המכון לא התנהלו על מי מנוחות. בראשית כל שנה היה צריך להיאבק על התקציב עם ספרית העיוורים. כמה ספרים יקציב הוא לביצוע לגבעת חיים? 

עד שנת 1976 הובטחה עבודה פחות או יותר תקינה של המכון. משנה זו החלו התחמקויות מצד ספרית העיוורים וקשים בהשגת הזמנות לביצוע. תחילה בטענה של חוסר תקציב ויותר מאוחר נשמעה גם ביקורת על טיב ההקלטה ולבסוף נתבענו להקים בהשקעה גדולה אולפן מקצועי, העונה על תביעות הזמן מבחינה טכנולוגית, אך גם זאת מבלי שהספרייה תתחייב למסור למכון עבודה מלאה, לפחות לטווח זמן בינוני. תביעה זו נראתה כמובן מוגזמת, קודם כל בעיני דימיטרוף עצמו.

בסופו של דבר המכון הפסיק את עבודתו. באחד הימים ירדנו למכון במקלט - דימיטרוף, שרי, אורי וולף ואני. כתבנו פרטי כל, והרכוש (שהצטבר במשך השנים) נמסר לידי אורי.
ההתקדמות הטכנולוגית של עולמנו החניקה אחד המפעלים היפים שהתקיים במשקנו במשך עשור שנים. חבל.
אברהם שניר