כניסת חברים ותושבים

מיכאל קובנר 15.4.17
מיכאל קובנר
עין החורש
ציורים חדשים
15.4.17 - 3.6.17

פתיחה: שבת , ד' חוה"מ פסח, 15.4.17, 12:00 בצהרים
שיח גלריה : שבת 29.4, 12:00 בצהרים




מיכאל קובנר  /  עין החורש – ציורים חדשים

מיכאל קובנר נולד ב-1948 בקיבוץ עין החורש. למד ציור בניו יורק ב"ניו יורק סטודיו סקול" בין השנים 1972 עד 1975,  בזמן לימודיו נוצרו יחסי רעות והערכה עם מורו פיליפ גאסטון.

בקיץ 1975 חזר ארצה. מתגורר ויוצר בירושלים. הציג בגלריה בינט בתל אביב את רוב תערוכות היחיד (כ-15 במספר) מ- 1978 עד 2013. כמו כן, הציג בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב, ירושלים, במוזיאון חיפה ובמוזיאון היהודי בניו יורק. הציג תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן, במשכן לאמנות בעין חרוד, ובגלריה של האוניברסיטה בבאר שבע.

בשנים האחרונות בחר הצייר מיכאל קובנר לצייר את החצר של הקיבוץ. הבחירה בחצר הקיבוץ כמושא לציוריו נובעת ממקום מאד אישי, הוא גדל בחצר הקיבוץ, והנוף של החצר הוא נוף ילדותו. אך עבורו החצר הקיבוצית מבטאת ממד נוסף, אנושי, ביטוי לתפישת עולם עליה גדל, שבה הוא גם מאמין. החצר הקיבוצית היא ביטוי לרוח החברה המעצבת אותה. לדבריו, נוף הקיבוץ, מלאכותי ביסודו, אך החיים שבתוכו הופכים אותו ללא מלאכותי, זה עולם חי, אמיתי, כמו הטבע. כמו החברה במזרח שיצרה לה גנים, עיצבה לה נווה מדבר, כך לדבריו, גם החברה הקיבוצית יצרה לעצמה נווה – את הגן הציבורי רחב הידיים בלב הקיבוץ.

כך הוא זוכר את חצר קיבוצו, פתוחה ורחבה, בתי החברים שבה הם קטנים, בעלי ממד אנושי. בבואו היום לצייר את חצר קיבוצו מועצם הרובד האישי, לזיכרון הפרטי יש חלק במפגש המחודש עם חצר קיבוצו עין החורש. החצר המסוימת הזו קשורה לביוגרפיה שלו עצמו. ציור המקום טעון בזיכרונות עבר,  ומראות ההווה לא תמיד תואמים את מה שזכר ואהב. התפישה עליה גדל, לפיה חצר הקיבוץ היא ליבו הפועם של הקיבוץ, וגם של ילדותו, לא עומדת במבחן הזמן. החצר שינתה את פניה. קובנר בוחר לספר את הסיפור האנושי הזה דרך העצים, הם הגיבורים האמיתיים של החצר. ניצבים כעדים אילמים להיסטוריה של המקום. מבחינתו סיפור הקיבוץ הוא סיפור העצים. נופם מטיל צל כבד על ההולכים בשבילי הקיבוץ, והאפלולית הזו מותכת אל בדיו.

התבוננות בציורי החצר, מעבירה חוויה צבעונית חזקה, שמלווה אותה עגמומיות מה, קדרות, כבדות. אין דרך אותנטית מזו לבטא את השינויים שעברנו אנחנו ועברה חצר הקיבוץ.

מעניין להביא בהקשר זה ציטוט מתוך דברים שכתב אריאל הירשפלד על ציור הנוף של קובנר:

 

..."המקומיות של קובנר אינה הכרזה של בעלות אלא של אהבה. הנוף מוחש כדבר קרוב ואבהי, ניתן לגעת בו ויש לדאוג לו. הציור אינו עדות לזהות המובנת מאליה, "ילידית", הקודמת כביכול לידיעה ולהבנה, אלא מבטא רגשה של יחיד בתוך קבוצה, מעין ניסוח פומבי מעט יותר של מגעים אינטימיים שהיו עד כאן בגדר סוד. יש בו נגיעות של אידיוסינקראטיות, של לשון פרטית וכמוסה, ונגיעות של חוויית הרבים"...

 

 

                                                                                                    חנוש מורג, אפריל 2017