כניסת חברים ותושבים

ראשיתה של הנגרייה / רדיוס רט
"בתוכנו" 1975

ראשיתה של הנגרייה
ספטמבר 1934. קבוצת חברים מצ'כיה וגרמניה נמצאים בהכשרה בטראוטנאו שבצ'כיה והם מתעתדים לעלות ארצה – לקיבוץ שלנו. הקהילה שם שראתה בחלוצים האלה את בני טיפוחיה, רצתה לתת מתנה רצינית לקיבוצם לעתיד.
בתמונה היה צבי יחיאלי ז"ל, שעשה שליחות בחו"ל. התברר שיש אפשרות להביא משם מכונות נגרות, כיסוד להקמת נגרייה בקיבוץ. כששאלו לדעתי, הצעתי שיביאו שתי מכונות היכולות לבצע את כל הפעולות.
צריך היה להכין מקום לקליטת המכונות. מאין לוקחים חומר? ובכן, מתחכמים. כאשר היה צריך לצפות את הצריפים בדיקטים (כי המבנים היו עשויים עץ עם סדקים), החלטתי לשנות גם את המבנה הפנימי של הצריף, כלומר, המחיצות. לא שמתי את המחיצות המקוריות, אלא הנחנו אותם בצד. במקומם לקחנו מבנה עץ דק, חדש, ומשני הצדדים ציפינו בדיקט. כך שמרנו חומר, וכשהגיעו המכונות הקמנו מהחומר הזה את הנגרייה הראשונה.
מבנה רציני? לאו דווקא. היסוד היה ללא רצפה וגם לא בנינו קיר מזרחי. לשם מה, הרי לא יחדור משם גשם, גם לא מצד צפון. מה שדחוף, זה גג וקירות ממערב ומדרום. השאר יחכה.
והנה הגיעו המכונות. וזה סיפור בפני עצמו... על הפרדות שהובילו את המכונות ושקעו בחולות, ועל המאמצים להוציאם, לא נפרט. אבל סוף טוב, המכונות הגיעו ליעדן.
לפני בואי היו כמה נגרים מצ'כיה, אבל הם עזבו ותקופה מסוימת נשארתי למעשה יחיד בנגרייה, עד שהגיעה העלייה מפולין ובה גם נגרים. עבדנו הרבה בנגרייה בשביל הבית אבל עם זאת התחלנו גם בעבודות חוץ שונות. הכנו נגרות בניין לכפר חוגלה ולאלישיב.
אפיזודה קטנה להמחשת המצב אז: נסעתי פעם ל"משביר" בתל אביב כדי לקחת חצי קוב עץ אורן לעבודות הנגרות לארבעת החדרים הראשונים שבנינו, ולא קיבלנו את העץ. הקרדיט שלנו במשביר פשוט נגמר. הייתי זקוק ל-5 לירות לשם כך, ולא קיבלנו...
וסיפור אחר, מתקופה מאוחרת יותר, תקופת המאורעות (39-36) והמשבר הכלכלי. סוחרי עץ בחדרה לא רצו אף פעם לתת לנו עץ באשראי. אבל אחרי שנת המאורעות הראשונה, כשהסוחרים חששו לפשיטת רגל, קרא לי אחד מהם ושאל לתומו: מדוע אינכם באים לקנות עץ? כשטענתי: הרי אינכם רוצים למכור לנו, אינכם מאמינים לנו, השיב: עכשיו זה אחרת... זה משהו בטוח. הקיבוץ לא ישלם היום אבל ישלם מחר..

כל עבודה שתרצה...
בתקופת המאורעות היה חוסר עבודה בארץ, והייתה חשיבות לכל עבודה שאפשר היה לקבל. השלטון הבריטי הקים אז את "מבצרי טיגרט" (כיום הם משמשים כמבנים למשטרה). מזכירות הקיבוץ המאוחד קיבלה אז עבודות במרוכז, וחילקה בין הקיבוצים. עלינו היה להכין את העבודות לחדרי המגורים של החיילים. היינו צריכים לעמוד בלוח זמנים שהיה די לחוץ, ועבדנו שעות רבות ביום. באותו הזמן, וגם אחר כך, היינו מעטים בנגרייה. משום כך לא סידרו אותי כמעט אף פעם לשמירה, בוודאי שלא שלחו אותי לגיוס מלא. גם בחקלאות כמעט שלא זכיתי לעבוד. בסך הכל עבדתי חצי יום בחציר. פשוט לא נתנו לי...
בתקופה קצת יותר מאוחרת, ב-1939, התחלנו בתעשיית ארגזים לאריזת תפוחים, וקנינו לשם כך משור סרט מיוחד. עבדנו בתנאים קשים ביותר: כיוון שהייתה מדרגה בין שני חלקי הנגרייה, היינו צריכים להשתמש באלונקות במקום בעגלות, להעברת החומר ממכונה למכונה. (לתעשיית הארגזים לא היה המשך לקראת עונה שנייה כי התחילה המלחמה ומשלוח הפרי נפסק). באותו הזמן הציעו לנו עוד עבודה, שמחנו לעבודה הנוספת וקיבלנו אותה. כך עסקנו בשלושה סוגי עבודות: ארגזים, אריזה למוצרים אחרים ועבודות נגרות רגילות. זה חייב התאמת המכונות לכל סוגי העבודה. עבדנו במשמרות. המכונות עבדו רוב שעות היממה, בכל פעם שתי משמרות באותה עבודה. כך הייתה הכנסה לא רעה. 
כמעט שלא עשינו ריהוט לחברים. לא היה לכך תקציב. אני זוכר שכנגר רציתי מאוד לעשות לנו שולחן לחדר. כדי שמצפוני לא יציק לי, עשיתי עשרה שולחנות לחברים, אחד מהם בשבילי... כמובן שכל העבודה לכך נעשתה בשעות הפנאי. היו אלה הרהיטים הראשונים שהכנו.

כך התחילה החבתניה
תנובה הוציאה מכרז להכנת חביות, לפי מידות שלהם, לצורך יצוא דבש. ליובה, שאביו היה חבתן עוד ברוסיה ובתור ילד התבונן בעבודתו ועוזר לו, ראה את המכרז, והחליט לנסות. הוא התחיל לבנות חבית לדוגמה, לפי דגם של חבית דגים שפירקנו. כמו סיפורים אחרים, גם זה סיפור בפני עצמו. כיצד מכופפים את העץ, איך נקשרים בחבל ומושכים, איך עבדנו וסבלנו עד שנבנתה החבית הראשונה...
עד שהגענו סוף סוף אל חבית מוגמרת התברר שייצוא הדבש לא יצא אל הפועל... אבל עתה שמעה של החבית שלנו הגיע החוצה, וגם לבית חרושת "עסיס" שייצא מיצים בחביות עץ אשר הובאו מאיטליה. עם תחילת המלחמה נפסק הייבוא והם פנו אלינו בהצעה-הזמנה להכנת חביות עבורם. שוב פירקנו, ניסינו אלתרנו פתרונות שונים – ועשינו חביות. זה היה בחורף. בינתיים הגיע החום והחמסינים, העץ התייבש וכל החביות דלפו...
המשך תעשיית החביות שלנו היה קשור בהזמנות מאנגליה לצורכי הצבא. היות שלא היה אפשר לקבל באופן פרטי, סופק העץ על ידי הצבא הבריטי ממתקניו בארץ. הם לא רק נתנו לנו את העץ, הם גם פיקחו על עבודתנו, כדי שלא נשתמש בעץ לצרכים אחרים, שלנו... השתדלנו ועבדנו הרבה כדי לעמוד בלוח הזמנים. גם זו הייתה עבודת חוץ טובה בעלת הכנסה יפה.
עם קבלת ההזמנות לתעשיית חביות לצורכי הצבא, בנינו את הנגרייה החדשה ובה שני אגפים – אגף אחד לעבודות נגרות רגילות, והשני לתעשיית חביות. את הנגרייה חנכנו בהתכנסות של מועצת הקיבוץ המאוחד, וכדאי אולי להזכיר: בערב הפתיחה סיפר אפרים פרנק, שזה אך הגיע לארץ על הנעשה בחו"ל... מניסיונות ראשונים אלה, שהסיפורים עליהם כאמור רבים יותר, צמחה תעשיית החביות – החבתניה. 

"סליקים"
כיוון שהייתי מרותק למשק ולא נשלחתי כמגויס, הוטל עלי להצטרף לקבוצת "הסליקאים". עוד בטרם נכנסתי לתפקיד זה בניתי הרבה סליקים, במקומות שונים – על הגגות, בארונות בקירות וכו'. עם הצבת המכונות החדשות בנגרייה בנינו סליקים גם כאן, בעיקר מבני בטון מתחת ליסודות של המכונות. אלה היו סליקים עמוקים. כשהגיע הפלמ"ח למשק, היינו זקוקים גם לסליקים עליונים. לצורך זה השתמשנו בעיקר בחביות שהיו סגורות למראית עין. בסליקים האלה היו גם חומרי נפץ. בהתאם למצב, היינו צריכים לא פעם "לנקות" את כל הסליקים העליונים, והחביות היו חוזרות לייעודן המקורי.

פעם, בצהרי היום, פרצה שריפה באגף החבתניה. חברים עסקו בכיבוי, ופתאום שמענו פיצוצים רצופים. התברר שנשארו כדורים שהתפזרו בתוך החביות. היה הכרח בשלב זה, לסלק את העוזרים בכיבוי, כדי שסוד הסליקים לא יתגלה... חוץ מזה, מרוב התלהבות, נגרם נזק נוסף על ידי העוזרים בכיבוי: היו לנו חלקי חביות שהובאו מאיטליה, שהיו ארוזים בחלקי ברזל. הוציאו אותם במהירות, ללא ידע כמובן. החלקים התפזרו, ונגרם נזק רב. והיה עוד חשש, שמחוסר ידיעה, יחדרו מים גם לסליקים העמוקים.

בנקודה החדשה
עם הפילוג הוטל עלי להשתתף בטיפול בחלוקת הרכוש הנייד של הקיבוץ והעברתו. מייד אחרי חלוקת המכונות, המשכתי לטפל בהזמנת המכונות שהיו חסרות לנו עקב הפילוג.
עוד בהיותנו בקיבוץ המאוחד הגיעו אלינו שני נגרים – זאב גוטקינד, ודוד עפר ז"ל. לאחר מאמצי שכנוע רבים נתנו להם לעבוד בנגרייה שם. יותר מאוחר הגיע גם משה וינט וגד סמואל ז"ל. חברים אלה התחילו בהקמת הנגרייה בנקודה החדשה. כשחזרתי לעבוד בנגרייה, עמד כבר השלד של המבנה. כאן כבר לא הקימו בצורה פרטיזנית. הנגרייה הייתה מתוכננת לפרטיה. החברים הנגרים שהצטרפו אלינו היו ברמה שלי ואף מעלי, והייתי אחד מהצוות. יותר מאוחר הגיע גם משה שחר.
באותה תקופה ביצענו הרבה עבודות חוץ לסולל בונה בתל אביב, בחדרה ועוד. ביצענו גם עבודות נגרות ל"גרנות" ועוד הרבה עבודות חוץ שלא נפרטם כאן. גם עבודות הנגרות הגדולות למשק היו בביצוע הנגרייה.
במשך תקופה ארוכה עשינו גם רהיטים. היו לנו נגרי רהיטים טובים, בעיקר דוד עפר ומרדכי וינט. במשך תקופה ארוכה עשינו בבית, יחסית לקיבוצים אחרים, הרבה רהיטים לחברים. עם פטירתם כבר לא יכולנו לבצע עבודות אלו כרצוי. היינו צריכים גם להכין יותר ויותר ריהוט לבתי הילדים, ולצורכי החברים, הספקנו מעט. עם פטירתם של החברים האלה, הפסקנו למעשה, בהדרגה, גם את עבודות החוץ.
במשך כל השנים היינו נוהגים להתחלף בינינו בריכוז, וגם בחלקי נפל כמובן, לרכז את הנגרייה בתקופות שונות. לפני מספר שנים, קיבל גרשון את הריכוז מידיי והוא ממלא את התפקיד הזה עד היום.
כל השנים, פרט לשתי תקופות קצרות, נשארתי לעבוד בנגרייה. פעם אחת, כאשר טיפלתי במשך למעלה משנה בנושא ההעברה לנקודה החדשה, ופעם שנייה יצאתי מהנגרייה להדרכה במגל ב-1959, לתקופה של שנתיים.
עם כל העניין בעבודות הנגרות, הרי ללא ספק התקופה המעניינת ביותר הייתה תקופת ה"בראשית", בשנים הקשות, כאשר הייתה נחוצה יוזמה רבה. כאשר נבנה הכל ללא תמיכה כספית, וכאשר היינו צריכים לבצע עבודות שונות ללא ידע מספיק וללא הדרכה מקצועית. כל מעשה וכל עבודה, היה בצידה סיפוק לא רגיל של הישג.
לסיכום, אני רוצה להיות כן עם עצמי ולהדגיש משהו. אמנם יש הרבה סיפוק בעבודה, אבל לצערי, לא רק סיפוק. יש לא פעם גם אכזבות. לא תמיד יודעים החברים להעריך את עבודת הנגרייה, ומתוך חוסר הבנה, או חוסר יחס, יש להם טענות רבות, ללא הצדקה. גם מוסדות ובעלי תפקידים לא תמיד גילו יחס מבין, לא פעם היה לי חשק לפרוש מהנגרייה ולחפש מקום יותר נוח.
אך למרות הכל נשארתי בנגרייה עד היום - - -