כניסת חברים ותושבים

אתר ההנצחה, לקט טקסטים מ"בתוכנו" 1973-1979




כיצד להנציח את זכר הבנים

כתב עדי נחמני

בתוכנו 1973 


שאלה נוקבת זאת על סדר יומנו הקיבוצי מעסיקה אותנו זו השנה השביעית (!). ונעשית במרוצת הימים כאובה ומכאיבה יותר ויותר. אינני סבור אמנם שחוסר הפתרון מבטא יחס של אדישות, זלזול או אטימות חו"ח. אדרבה כספים הוקצבו, ועדות ישבו, הצעות הושמעו. לאחרונה אפילו סיעות התגבשו, וויכוחים נתלהטו, הרוחות בערו. ויש אשר התמרמרו על גיוס תומכים וחתימות תוך "סילוף הכרעה דמוקרטית אמתית"... ודי ביזיון וקצף.

בכל זאת ניתן ללמד סנגוריה על הקיבוץ ולקבוע שלשם שמים בא אף הריב המתלקח. אלא מה? חוסר האונים המתגלה לעין כל אפשר איננו מחפיר כפגם מוסרי, אבל הוא בלתי- נסבל ומורט עצבים וכופה מאמץ עליון להזיז - לקדם – להרים את הנושא. הן לא אותו נרצה – להנציח כסעיף ש"מגלגלים אותו בלי הרף.


* * * *

כמובן, לא עץ ואבן, לא ברזל ושיש יבטיחו את העיקר: את זכר בנינו שישמר חי בלבבות. מושכל ראשון הוא – ובנאלי מאד. אך מה המסקנה? שהתכונה הראשית המבוקשת היא - "מפעל חי ונושם ותוסס" דווקא? מליצה מקובלת זאת טעונה בדיקה ביקורתית.

"מפעלים" (ולמעשה מצטיירים הם למציעים בדמות בניין זה או אחר) ככל שיהיו דרושים וחיוניים – הייתי אומר כמעט: במידה שהם מספקים צרכים אלמנטאריים – אינם זקוקים כל עיקר לשלט " על- שם" או "לזכר". הנצח זר הוא ל"תכלית".

לפיכך מוטב, לדעתי, להדביק על חדר האוכל (ומה סו"ס חי ונושם ותוסס ממנו?!) או על כל בניין שירותים אחר – כולל אולם התעמלות וביתן תחביב! – את שם התורם, אם היה כזה.


רק מה שמתרומם מעל ל"פונקציונלי" גרידא, מעבר לשימושי - בלבד הולם אח את אופיו של הנושא. רק כוח של העלאת הנשמה, של הפעמות הרוח. הריהו – תחום האמנות.

אנדרטה או פסל או יד-מצבה, אך גם כיכר קטנה עם מזרקה, ביתן בגן שושנים, קפלה על אם הדרך וכו'. – האמנם ניתן לכנות כל אלה "מתים"? הרי דווקא הללו הנציחו תרבויות אחרי שקיעת כל ה"תוסס" בהן, אבל הם גם השפיעו על בני דורם ורוחם בעת תקומתם.


* * * *

במלים אחרות: לא מתקני ספורט (ולו בשם "תרבות הגוף") בקצה המחנה, אף לא חדרי חוגים (ולו בשם "מרכז יצירתי" שם העלול להישאר ללא כיסוי מספיק) אלא, באמת לשם נוי, עיצוב אמנותי של הנוף שלנו – ורצוי בלב הישוב. אינני מוציא מן החשבון אמנים-חברים, אבל לא הייתי מואס כאן ב"עבודה שכירה" של בעלי מוניטין (שידעו מן הסתם לשכנע ולקלוע לטעם רוב הציבור, אם כי אין הדבר מובטח, כידוע). ב"מבנה תכליתי אין הכרח.

לא אדע להצביע אלא על כיוון, לא יותר. אולי כללי מאוד, אולי במאוחר, אבל, דומני, לא מאוחר מדי במצב שמחנות שקולים פוסלים בפה מלא זה את הצעתו של זה, אבל – כפי שאני מתרשם – אינם מאמינים אותה שעה אמונה שלמה בפתרונם החיובי.

אל נקל ראש במורכבות הבעיה, לבני אדם טעם שונה, גם לקיבוצניקים, כאמור, אין להתבייש בעובדה שלא נמצא מהרה פתרון משכנע הכול, או לפחות – את הרוב המכריע. בעניין זה של הנצחה אל נא נתנצח! נחפש אפוא לא רק מוצא מן סבך "קונסטיטוציוני" של 50% מול 50%, אלא דרך משכנעת יותר. וכדברי יוסף אל אחיו: "אל נא תרגזו בדרך"!

עדי נחמני




על הנצחת זכר הבנים

כתב פינדה שפע

בתוכנו 1973


האלטרנטיבה להנציח את שמם או את זכרם

שתי מטרות לכל הנצחה:

א. ביטוי של כבוד והוקרה לאיש בידי אלו שחיו במחיצתו והכירוהו.

ב. מסירת סיפור חייו של האיש לדורות הבאים.

אם מדובר על אדם בודד, פחות מסובכת הבעיה, כי לרוב בוטה אישיותו בשטח כלשהו: אמנות, מדע, ספרות, חינוך, צבא וכו' – ואז פונים אל פסל והוא – לפי הנחיות –מציע מבצע ומקים אנדרטה. 

אולם בנינו נפלו בשחר בגרותם, והם, יקרים לנו מכול, לא הותירו מדרכם הקצרה בחיים, עקבות מוצקות. ומותם הטהורה והרעננה היא סמל שדיו להנחות את ההנצחה.

אם אמנם כבוד הבנים עדיף, חייב המנציח לראות לנגד עיניו אותה דמות ולשאול עצמו באיזו דרך הייתה היא בוחרת, כיצד הייתה היא רוצה לראות את מפעל ההנצחה העומד לקום.

וכאן אולי המקום לומר דברים הנשמעים קשים במקצת, בעיקר באזני החברים מדור המייסדים. הרעיון לתת ביטוי להנצחה ע"י אנדרטה, פסל, יד-מצבה או כיכר קטנה עם מזרקה וכו'. נראה כדגם הלקוח לא מההווי שלנו, אלא יש בו ריח נוסטלגי של אירופה מסוף המאה הקודמת. יתרה מזאת – אנדרטות הן לרוב מצבות לאלמונים שמגמתו להזכירה לציבור הרחב, לכל האזרחים, מעשי גבורה או מופת שלקבוצות או בודדים, אך בלי כל עניין או קשר אישי.

בגישתנו - שלנו מבקשים אנו לתת ביטוי ליחס הבלתי אמצעי, הביתי והמשפחתי הקרוב והרחב לנושא ההנצחה, וצדקו חברי הוועדות אשר טפלו בו במשך שנים, כאשר דחו הקמת אנדרטאות למיניהן ותבעו הקמת מפעל חי ותוסס כביטוי נאמן לרוח בנינו.

הבה נבדוק מהי התרומה שהחברה שלנו מסוגלת לתרום בנידון. אם המטרה המוצהרת היא להקים יד לבנים שבה תשרור רוח רעננה, עלינו לבחון הוטב היכן השטחים בהם מוצאים חברינו עניין, שטחים המקובלים ואהודים עליהם. ואם אותם חברים מביעים רצון, יזמה ונכונות למסור מזמנם, הרי נסללה הדרך. ישנם משקע\ים שהקימו ביתנים למוסיקה, ציור, פיסול ואמנויות שונות, לתערוכות קבועות ועוד. בכל מפעל כזה הושגה המטרה של פעילות מתמדת, חיה ונושמת - במידה שאנשים עמדו בהבטחתם והתמידו בעניין

אם אצלנו הביעו הספורטאים נכונות לקבל א המשימה על עצמם, הרי יש קיום הנתונים שצוינו לעיל. ההיסטוריה של קיבוצנו מוכיחה מעל לכל ספק, שתחום זה בחיינו מטופח כראוי (אם כי רחוק הוא מלהיות מושלם), ואין חשש שהמפעל שיקום ישבוק חיים. 

יתכן שקיים אצלנו קומץ חברים שלגביהם במונח "תרבות הגוף", המילה "תרבות" כתובה במרכאות כפולות כי אין בעיניהם תרבות הגוף תרבות ממש, אולם מיותר הוא להוכיח על גבי העלון, שבשדה זה של ההווי שלנו נרשמו הדברים אך ורק בצד החיובי. יש בכך לא מעט צרות עין וצרות אופק כאשר מביעים במסגרת מחשבות על הנצחה דעות קטנוניות, שלהן טעם של דמגוגיה.

ביחס למטרה השנייה שהיא לבשר לדורות הבאים על אודות הנופלים ושלמען זה משקיעים ממון רב ע"י הקמת אנדרטות מרשימות, אין זה – לפי עניות דעתי – תואם את מעמד הקיבוץ בארץ בכלל, ונקווה – גם את קיבוצנו שלנו. ואם אפילו (כפי שחברים אחדים התבטאו) תוקם בלב היישוב מצבה, מי יערוב לנו שהיא תהיה ראויה ליעודה מבחינת הטעם הטוב? 

ומי יכול לראות היום את טעמו של המחר? ואם אמנם לא תדבר האנדרטה אשר תוקם אל ליבם וטעמם של חברי הקיבוץ בעתיד, והם לא יפקדוה, לא יתייחסו אליה – והיא תעמוד משמימה.

וכאן גם המקום לברר לעצמנו אותה דרישה מוזרה, שההנצחה תעמוד במרכז היישוב. יש בתביעה זו אותו ההיבט המוטעה המלווה אותנו בהרבה דיונים, שבהם איננו מצליחים להינתק ממגבלות ההווה ואנו מחליטים לגבי העתיד במבט המצומצם של היום. לפני חצי יובל שנים ראו תושבי תל-אביב את רחוב אלנבי כמרכז העיר. והיום? יתר על כן ביישובנו הצעיר (?) היה נחשב שטח השיכון החדש כפריפריה רחוקה – והיכן מתנהלים כיום החיים השוקקים שלנו בשעות אחר-הצהרים? כאשר נחפרה בריכת השחייה, הייתה תביעה נמרצת לבנותה ליד מחסן המשק בגלל ריחוק יתר מהמרכז. והיום מתלוננים דיירי הבתים הסמוכים על הרעש המפריע למנוחתם.

ובכן, אין ההגדרה "מרכז היישוב" הגדרה אבסולוטית. אדרבה, אותו המקום בו יתססו חיינו ובו תתנהל פעילות שוקקת הוא יהפך למרכז היישוב.

אם אמנם נקים מפעל לתפארת לזכר בנינו ובמבוא הבניין תתנוסס טבלית צנועה עשויה בטעם עם שמות יקירינו שלזכרם הוקדש המבנה הרי תושג המטרה.


תשובה של עדי נחמני

איך נתווכח?

פינדה חולק על דעתי, והוויכוח הוא, כמובן, טבעי, מותר ואפילו רצוי. את רשימתי מכבד הוא בציון "צרות –עין וצרות אופק ודעות קטנטנות (?) שלהן טעם של דמגוגיה", וסגנון זה נראה לי... פחות מותר ופחות רצוי (ישפוט על כך הקורא. ואני מקווה שאין זו בעיניו פנייה דמגוגית). מכל מקום נראה לי חשוב להדגיש שאין לעוות דעות אף בלהט ההתנצחות, שהזהרתי מפניה - וכפי שהסתבר – לא לשווא. לא כתבתי ולא סברתי ולא רמזתי, למשל, שספורט אינו תרבות. גם לא הצעתי מתוך "רוח נוסטלגי של אירופה מסוף המאה הקודמת". לא כיכר קטנה עם מזרקה ולא קפלה על אם-הדרך וכו' – תנוח דעתכם המבוהלת! אלה שימשו רק דוגמאות לאפשרויות השראה באמצעי אמנות במשך כל הדורות שלא בחרו תמיד דווקא בדרך "מפעל חי ונושם ותוסס".

במבנה "תכליתי" אין הכרח - הדגשתי ברשימתי הקצרה. ואני דוחה נמרצות את הניסיון להדביק לנטייה זאת את התו של: דור הולך וזקן, ולגייס את הארגומנט המפוקפק בדבר דעת הנופלים עצמם המשוערת כיצד הייתה היא רוצה לראות את מפעל ההנצחה.

בשם אפשרות הוויכוח האמתי ושארית הטעם הטוב: נסתפק נא בדעתנו אנחנו... אנא.

 

חנוכת האתר



אתר ההנצחה

כתב חנן פיינברג (מרכז וועדת ההנצחה)

בתוכנו מס.414

1974

[לאחר מלחמת יום הכיפורים בו נפלו 7 מבנינו]


בקיץ אשתקד הוקמה ועדה להנצחה. לאחר דיונים וויכוחים על צורת ההנצחה והמגמות – הוקמה ועדה מצומצמת – דוד קראוס, שאול הורוביץ וחנן פיינברג. על ועדה זו הוטל לסכם ולהחליט, תוך זמן קצר על הפרויקט שיענה למטרה שהצבנו לפנינו: הקמת אתר הנצחה – תוך מגמה להקים אותו עד ליום הזיכרון תשל"ד. 

נבדקו שתי הצעות יסודיות: א) בית יוצר ב) מרכז ספורט. היו גם הצעות נוספות.

אחרי שורה של פגישות ודיונים התקבלה תמונה לגבי כל פרויקט. זה היה המצב בצאת שנת תשל"ג. 

פרצה המלחמה ומנעה, במשך זמן רב, את הטיפול בנושא... אבל בדצמבר, החליטה הועדה להמשיך בטיפול, תוך תחושה שאנו חייבים להגיע למעשים – ומיד!

והמאורעות הכתיבו את התנאים. שתי ההצעות המרכזיות דורשות עוד זמן רב, אפילו הכנת הצעדים הראשונים ועד להתחלת העבודה המעשית. לפחות שנה וחצי עד שנתיים יעברו, עד שאפשר יהיה לראות התחלה של מפעל. ואחרי כל מה שקרה בתקופה האחרונה, אין לנו שום אפשרות לדחות מעשים בנושא זה. שיקולים אלו וגישה זו הובילו אותנו להצעה שעלתה והתקבלה, להקים פינת התייחדות.

הפינה תוקם בתחומי הגינון המאפשרים תנאי ביצוע, השתלבות נאותה במסגרת הקיים – במקום ובצורה התואמים את המגמה מכל הבחינות. בשלב זה ביקשנו את הסכמת המזכירות והיא אישרה הזמנת תכניות מפורטות, על יסוד הרעיון שהתגבש.


להסברת התכנית

לאחר בדיקה בכל אזורי חצר הקיבוץ, נמצא מתאים ביותר השטח שמדרום לבית-וינה – מקום מרכזי ביישוב, נראה ובולט - ועם זאת אין בו תנועה יומיומית גדולה. המקום נשקף אל נוף רחב לצד מזרח – וגם זה פרט חשוב לבחירת האתר. הסביבה שקטה, ותאפשר ליחיד או לקבוצות קטנות להתייחד במקום - מבלי שיפריעו להם. כמו כן מאפשר המקום גם התכנסות המונית.

השטח המתוכנן יוגבה עד למפלס של בית וינה תוך בנית שיפוע מותאם, קיר מגן יתמוך מהכביש ויהווה סייג בין התחומים. הדרך הקיימת תוסט, ותבוצע שתילה.

בצד דרום-מזרח יוצב סלע, שימלא פונקציה של פסל, שיסמל את מערכות ישראל. לרגליו תהיה בריכת מים קטנה והמשטח מסביב ירוצף בחלוקי נחל. על הגלעד נחרוט את שמות החללים. מסביב נקים ספסלים לישיבה, בעיצוב מותאם לסגנון הכללי של האתר. החורש הקיים ברקע יישמר, וכן העצים הבודדים שנטעו מקודם, ועכשיו נשלים את הנטיעות לפי התכנית.

יש אופציות לקשירת האתר לפרויקטים העשויים לקום בשטח של המרכז החברתי, בהשלמה למבנים הקיימים.

הרעיון הראשון הוא של חבר הקיבוץ, בגיבושו, גם מבחינת התפיסה הכללית וגם בנוגע לפרטים של התכנון נעזרנו ע"י חברי המזכירות של ארגון הגננים וחבר המדריכים. האדריכל המתכנן הוא זה שתכנן חלקות גן רבות בקיבוצנו.

המגמה לסיים הקמת האתר עד יום-כיפור, לאחר שנוכל ליישם את הכוונה המקורית בקשר ליום הזיכרון – וזה מובן.

חיימקה ורדי קיבל על עצמו לפקח ולנהל את הביצוע.

בשלב זה, המסכם את ההתלבטויות והדיונים סביב לנושא זה שכל-כך יקר ללב כולנו, ניתן לומר לדעתנו, שנמצא פתרון הולם. עכשיו, ועוד יותר מבעבר חשנו שעלינו לקום ולעשות.

אנחנו תקווה, שפינת ההנצחה תישא אופי משכנע, תמלא תפקיד חיוני ותשתלב בנוף הקיבוצי כפי שראוי לה.

 

עם פתיחת אתר ההנצחה

כתב חנוך מיכאלי

בתוכנו 

1974

לתחושה של כאב שמלווה אותנו עם נפילת כל בן, נוספה הרגשה של חוסר אונים ואוזלת יד במציאת מפעל הולם לזכרם. בדומה לפיתוח ובניה של נושאים אחרי, ויכוחים עקרים וחוסר מעש דחו לשנים התייחסות מעשית ותוצאות בשטח.

עם תום מלחמת יום הכיפורים וההשתחררות מההלם הראשוני, חל שינוי בגישה הכללית. חברים מספר נרתמו כוועדת הנצחה להקמת אתר במקום מרכזי במשק שלא יהיה תחליף להנצחה כללית או אישית, אלא כמקום נוסף נאה, חי, תוסס ומכובד שנעים לבוא אליו עם כל המשפחה, להיפגש עם זכרם שלאלה שלא יהיו אתנו עוד.

שלא כבפעמים הקודמות המעבר ממחשבות לתכנון וביצוע היה מהיר. נקבע יום מסוים לחנוכת האתר – יום השנה למלחמה - שדחף את המבצעים למאמץ גדל. כאן שולבו מספר גורמים שסייעו להצלחה ובעיקר התמסרותם של חיימקה, אורי דייג וצוות הנוי. מספר מטרות עמדו בפני המתכננים:

1. אתר הולם להנצחה.

2. מקום מרכזי שיבואו אליו גם כאשר אין אירועים מיוחדים אך לא במרכז המחנה, ליד חדר האוכל.

3. מקום חי ותוסס יפה ומכובד.

4 לחנוך את האתר ביום השנה למלחמה.

5 לאחר שנבנה המקום – השתלבותו בנוף ובמבנים שבסביבה.


תכנון האתר נמסר לאדריכל הגנים יוסף סגל והביצוע לקבלן אברהם תשובה. שניהם לא חסכו מאמץ על מנת להביא לידי גמר בהתאם למטרות המתכננים.

כשהוצגה לפני המפה של השטח לא יכולתי לדמיין לי מה מראהו יהיה כעבור מחצית השנה. להפוך שטח בור, יחסית מוזנח, למקום מפואר עם מפלסים שונים הכולל פרטי נוף רבים המצטרפים לתמונה יפה אחת, גם זו אומנות.

כמו כל תמונה או יצירה של אמן, יופייה או ההתרשמות ממנה אינו נבחן ונמדד על פי הפרטים השונים המרכיבים אותה בלבד, אלא לפי הסה"כ.

באתר אנו מבחינים בסלעי ירושלים עליהן טבועים שמות הבנים, למרגלותיהם בריכה קטנה שהמים זורמים אליה בטפטוף כל הזמן דרך שרך – שערות שולמית מעין מעיין שלעולם לא חדל לזרום...

ברקע מאחור צמחים דמויי בקבוק – בוקינרות שמם, שטח של פרחי "ציפור-גן העדן". מסביב שטח מרוצף בשני מפלסים כשמשתלבים בשטחים הגדולים צמחית שטח מסוגים שונים ובגוונים שונים. גם מקומם של השיחים לא נפקד ולקראת החורף ישתלו ורדים בשטח המיועד לכך. ברקע עדיין מוסתרים ונחבאים, נשתלו הברושים הזקופים...

דומני שאנו היחידים בתנועה הקיבוצית שהקמנו אתר הנצחה לאחר המלחמה, וזכינו לחנכו ביום השנה.

שלמה מלאכת ההכנה, אך לא תמה. מצווים אנו לשמור ולכבד את האתר המפואר ורב החשיבות לנו ולילדינו, מכל פגע (הולכי על שניים והולכי על ארבע) ולהמשיך לטפחו.

אשרינו שהתברכנו בשטח כה יפה להנצחת בנינו.


ה ב ו ק י נ א ה פ ו ר ח ת

(וליתר דיוק: ראשית הפריחה)

בתוכנו מס.509

31 במאי 1979 

כתבה: זאבה לבני 


לא פעם תוהה אני: כמה חברים נוהגים להסתכל – ועד כמה – לעבר גינות הנוי שלנו, או לצידי דרכים בשעת נסיעה; עד כמה ערים חברים לחדש בגינות, להתעורר ושינויים בצומח שבסביבה הקרובה או הרחוקה.

אולם יש פינה אחת, שרובנו (אם לא כולנו),איננו יכולים לעבור על פניה מבלי להעיף לפחות - מבט מלווה הרהור וזיכרון - וכוונתי לאתר ההנצחה. ואם נכונה הנחתי זו, הרי שאינני מגלה חדשות ונצורות ברצותי להפנות תשומת לב לעמודי התפרחת הגבוהים של הבוקינאה.

לכמה וכמה מחובבי הנוי – ובוודאי לגנני הנוי - יש יחס מיוחד לבוקינאות אלו. לפני כ-18 שנה הביא חיימקה מחוות הנוי שתילים אחדים ושתלם באחת הגינות. גידולם איטי, ועוברות כמה שנים טובות עד שאפשר לראות את המיוחד שבהן, ואת הגזע המעניין דמוי הבקבוק.

שבוע לפני חנוכת האתר הועתקו חמישה שתילים שכבר "קיבלו צורה", מן הגינה אל האתר. למחרת, עבר מי שעבר, חמדם וכשבאו להשקותם - כבר לא היו במקומם... היום בכר מרבים את הבוקינאות מזרעים ב"חוות- הנוי", ואולי בעוד משתלות וקל יותר להשיגם. בזמנו היו שתילים אלו נדירים, ועל אחת כמה וכמה נדיר היה צמח בוגר במקצת. הכאב, הצער והזעם על העלמם היו רבים, וקשה היה להשלים.

בעקבות חיפושים ובילושים ועקשנות של חיימקה וחבריו מארגון הגננים (הסיפור סופר בזמנו ב"בתוכנו") נמצאו השתילים וחזרו אלינו. ההעברות והשינויים שהשתילים עברו ואולי טיפול לא מתאים שניתן להם ממקום גלותם, גרמו לכך שרק שלושה מתוך החמישה נקלטו מחדש.

עכשיו, לאחר כל הגלגולים וה"הרפתקאות" שעברו, כשהם כמעט בני עשרים, פורחים הם לראשונה. אמרתי ליתר דיוק – בראשית פריחתם. כי עוד טרם נפתחו אלפי הפרחים הקטנים באשכולות שבעמוד התפרחת – ( ואחד רק בראשית התפתחות העמוד.)

רציתי לדעת עוד על הבוקינאה ולספר למתעניינים - מה ייחוסה, משפחתה, מוצאה? אחת לכמה שנים פורחת ? מה יקרה ללה לאחר הפריחה:- ועוד. אך לצערי לא גיליתי בכל הספרים שבידי כל אינפורמציה ונתונים כלשהם שיוכלו לאמת השערות שלי. וכיוון שנדלקתי לזאת – אשתדל להשיג מידע על הצמח המעניין הזה, ואם אצליח אולי אספר עוד לפני תום הפריחה. בנתיים – לאלה שלא ראו עדיין את התפרחת – כדאי לגשת לראות!


מסביב לאתר ההנצחה חומה שעליה חקוק:


"בני גדול ושתקן, 

ואני פה כותונת של חג לו תופרת. 

הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן. 

הוא נושא בליבו כדור עפרת"

נתן אלתרמן