כניסת חברים ותושבים

כך היינו: גבעת חיים במלחמת השחרור / מרים ארזי
לאחרונה, נשאלתי על המצב בגבעת חיים בעת המלחמה ההיא. היות ובמקרה מסוים הייתי נוכחת החלטתי להעלות זאת על הכתב. כמה מילים על עצמי ועל מקומי באותה עת, ולאחר זאת על האירוע, שהייתי נוכחת, אך לא מעורבת בו בשבוע פסח 1948, בעיצומה של המלחמה. השבוע של כיבוש חיפה, ומלחמות הגליל, הנגב, וירושלים. השבוע שבו גבר גל העזיבה, הבריחה, הגירוש, של הערבים בכל חלקי הארץ.

ליד גבעת חיים היה כפר ערבי קטן בשם מנשיה. התושבים היו דלים מאד, למעשה היו אריסים של אמידים בכפרים עתיל ושוויקה ליד טול-כרם. הם גידלו אבטיחים בכל השטח בין גבעת חיים לחדרה, למען הבעלים, ולעצמם החזיקו עדר פרות קטן, כ"משק-עזר". היחסים עם גבעת חיים היו טובים מאד, עד כדי כך שהיה מאחורי המקלחת הציבורית ברז מיוחד בהם לקחו נשות הכפר מים למחייתם. הקשרים נקשרו בעיקר דרך "שומר השדות", ששימש כמא"ז של הקיבוץ.

אני, מרים ארזי (רוזנבוש), גדלתי מגיל הגן עד סיום התיכון בחדרה. עם גמר בית הספר העממי (היסודי), גויסתי עם יתר חברי להגנה במסגרת שהפכה בשנים אלו לגדנ"ע. כל שנות לימודי בתיכון, 1942-1946, התאמנו ופעלנו בשורות ההגנה בחדרה. בשנת 1945 עברתי קורס מ"כ גדנ"ע, והדרכתי נוער בחדרה. עם סיום הלימודים התגייסתי לפלמ"ח, במסגרת גרעין המכבי הצעיר, והוצבתי בגבעת חיים (של לפני הפילוג)

שרתתי בשנת 1946-1947, ובאוקטובר, 1947  התחתנתי עם אליעזר ארזי, חבר הקיבוץ, ועברתי להיות חברת קיבוץ גבעת חיים. חודש לאחר החתונה, ב- 29.11.1947, פרצה מלחמת השחרור. אני, כ"אשה נשואה" וכחברת קיבוץ לא גויסתי, ומילאתי את חובותי כאשר נדרשתי. החדשים הראשונים של שנת 1948 היו קשים מאד בארץ. כל חברי נלחמו בחזיתות השונות ורבים מהם נפלו, ומצב הרוח הכללי היה קשה מאד. בחודש מרץ-אפריל השתנה המצב ותוך קרבות קשים הייתה ידנו על העליונה והערבים, תושבי המקום התחילו נוטשים ובורחים.

בשבוע פסח 1948, נתמניתי "שומר-לילה" בעמדה הצפונית-מערבית של הקבוץ. העמדה הייתה בפרדס לצד כביש הכניסה לגבעת חיים והמעבר לעין החורש. במשך שבועיים, כל לילה, התחלף לידי השומר התורן כל שעתיים. לי זה היה מעניין מאד. הספקתי להכיר ולשוחח עם רבים מחברי הקיבוץ, היות והייתי עדיין חדשה במקום. המצב הביטחוני בסביבתנו היה שקט, כך שלא נדרשנו לכל פעילות , פרט להיותנו ערים וצופים. בחצות, השארתי את התורן בעמדה, והלכתי לאכול ארוחת לילה במטבח הקבוץ באזור המרכז.

באחד הלילות נאמר לי שכנראה תהיה פעילות כלשהי של האצ"ל באזורנו, ושלא נגיב על מה שקורה, אלא אם-כן יהיה עלינו איום ישיר באופן ישיר, ואז  לפנות למפקד  המקום. בתחילת הלילה הייתה פעילות על הכביש, וכמה מכוניות עברו, אך כאמור לא התערבנו. בחצות עליתי לחדר האוכל, כרגיל, שמעתי דיבורים רבים וצעקות מחדר המזכירות במגדל המים…

והנה פגש אותי אחד ממפקדי ה"הגנה" בחדרה, שהכרתי מאז, ובבהלה צעק: איפה הג'יפ שלי…? לפי ההוראות פניתי לקרוא לאחראי, ובהמשך נשמעו צעקות וויכוחים גם מפי שניהם. אותו אדם, שהיה שומר שדות בחדרה, חשב לנצל את מצב התוהו ששרר, ולהשתלט על עדר הבקר הדל של הכפר מנשיה. הוא קבע את גבעת חיים כנקודת הערכות שלו, התקשר עם אנשי הבטחון של הקיבוץ כדי להביא לכאן את שלוש המשאיות ששכר, (כדי להוביל את הבקר), ולהשתמש בחדר המזכירות ב"מטה" המבצע.

שומר השדות של הקיבוץ הבין מיד שמדובר כאן על פעולה בלתי כשרה (בלשון המעטה), ובשל הקשרים הטובים עם אנשי מנשיה, החליט להזהיר אותם, וברוח הנטישה של הערבים בימים אלו, יעץ להם לקחת את העדר ולנטוש את המקום מיד. ואכן, עוד באותו היום נטשו התושבים את הכפר.

בלילה הוא הגיע עם הג'יפ, החנה אותו בשער הקבוץ, ויצא "לקחת" את השלל. המשאיות חנו בכניסה לקיבוץ והנהגים חיכו לקבל את שכרם. הם יצאו אל הכפר, ומצאו אותו נטוש, לא אנשים ולא בקר. כדי להקשות על פעולתו, אנשי הקבוץ לקחו את הג'יפ שלו הביאו אותו למתבן, וכיסו אותו בקש. ובחצות הלילה… לא פרות ולא ג'יפ והנהגים יושבים במזכירות ודורשים את חלקם בשלל…

בנקודה זו פגשתי אותו, מחפש את הרכב, ומתווכח, עם הנהגים ואחר-כך עם אנשי הקיבוץ. כמובן שלא הייתה כל פעילות של האצ"ל באותו הלילה. זה נאמר לנו רק לצורך הסוואה.

התוצאה: אנשי הכפר עזבו עם טפם ובקרם, והתיישבו כנראה בכפרים סמוכים בהרי השומרון. אנשי חדרה עזבו בבושת פנים ובסודיות. בגבעת חיים רק מעטים מאד ידעו על המקרה, והיות ונגמר בטוב, גם לא דברו על כך, ולא נרשם בתולדות הקבוץ.

בשבוע לאחר זאת "עלינו" על הגבעה בין הקבוץ למנשיה, במבצע הדומה ל"חומה ומגדל". השטח נכלל כיום בגבעת חיים מאוחד, כולל בית הספר יובלים. לאחר כשנה נגנב הסוס הלבן של הקיבוץ, "שבתון". לאחר שלושה ימים שומר השדות ידע בדיוק היכן בגדה המערבית הוא נמצא, כאות תודה של אנשי מנשיה.

שרידי מנשיה, בעיקר שיחי צבר, שהיו גדרות בכפר,  נמצאים כיום בשטח האיצטדיון האזורי ומפעל מג"ח של גבעת חיים איחוד.