כניסת חברים ותושבים

ככה זה התחיל, 10 השנים הראשונות / יצחק פניגר
ככה זה התחיל, 10 השנים הראשונות
כתב:יצחק פניגר
(אבא של תמר בר-אילן וענת שביט)
מיוזמי ופעילי הפילוג ובנית הקיבוץ החדש (1952)
בתוכנו 1972

הקמת הישוב גבעת חיים איחוד היה קודם כל פרי של וויכוחים פוליטיים סוערים שהתנהלו בשנים 1949-1952 במרכזי הכוח של השמאל דאז במסגרת מפלגת הפועלים המאוחדת. הוויכוח היה נטוש על דרכה של מדינת ישראל הצעירה ביחסיה לרוסיה הסובייטית. היו אלה הימים עוד לפני מות סטלין. מי שדרש לפתוח את שערי הארץ לצבא האדום המשחרר, אם יתקרב לגבולותינו, בחיוך על שפתיים ובאמירת "ברוך הבא", התחיל גם לחוג מחדש את יום המהפכה הבולשביקית בקיבוצים. בימים ההם הפך גיבור הפלמ"ח יצחק שדה לקומוניסט, ומשה סנה ראש ההגנה לחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הפילוג בקיבוץ המאוחד והקמת משקים חדשים בעקבותיו היה, אפוא, צעד מדיני ממדרגה ראשונה שהציל את התנועה הקיבוצית כולה מאבדן דרכה.
לשם שלום-בית במפלגת העבודה ולמען המערך עם מפ"ם איני רוצה להרחיב את הדיבור על מסיבות הפילוג ותוצאותיו בימים ההם. אשאיר זאת לחוקרים, ולהיסטוריונים שהם יעלו מחדש את המאבק המדיני מלפני 20 שנה. העיתונות, המאמרים, הדו"חות נמצאים בגנזים למיניהם – חומר מספיק גם בכלות הדור שעבר את הפילוג על גופו.
במבט אחורה איני יכול לא לבטא את השתוממותי על אנשי ציבור שהיו מסוגלים במשך שנים לתפנית של 180 מעלות ולהתכחש לעברם הפוליטי. בסביבתי הקרובה והרחוקה נשארו רבים נשארו רבים שלא שינו את השקפתם היסודית כי לא היה צורך לשנותה. ההיסטוריה הצדיקה את דרכם.
היה ברור שמאבק פוליטי איננו משחרר מחובת ההגשמה העצמית. לכן הפנו חברי הקיבוץ הוותיק – הצעיר בני ה-40 את כל כוחם למשימה החדשה: לבנות במו ידיהם יישוב חדש. הרצון הזה עוד היה מלווה יכולת נפשית ופיזית למעשה בראשית. הדרמה של הקמת ישוב כמעט בלי עזרת מוסדות לא יכול היה להתבצע לולא אחדות השאיפה של אנשי גבעת חיים, כפר סאלד, יגור, גליל ים, מעוז חיים ועוד.
חברה ובנין
אחרי העצרת של ייסוד היישוב, שהשתתפו בה בן גוריון, שרים, ראשי ההסתדרות והסוכנות וב"כ מוסדות רבים - ביחד כמעט אלפיים משתתפים - החלה העבודה היומיומית האפורה של בנין המשק. הגוף שעלה להתיישבות מנה אז 292 חברים, 27 הורים וקרובים, 292 ילדים, 18 ילדי חוץ, 27 ילדים עולים, ו-63 אנשי נח"ל, ביחד 719 נפש.
כתפקידנו הראשון ראינו לא רק התיישבות המקום במהירות האפשרית, אלא גם התמזגותנו באותה מהירות לחברה אחת. אין לשכוח שהמתלקטים בגבעת חיים סבלו מאד ממתיחות היחסים ביישובי המוצא בגלל הפילוג, נפגעו מן הסכסוכים החברתיים. המספר הגדול של ילדים בכל הגילים אף הוא לא הקל על הסידורים החדשים במשק החדש. הבעיה המרכזית של הימים ההם התבטאה קודם כל בשאלה החשובה, איך לבנות בתים לחברים ולילדים, בנייני ציבור הכרחיים, חדר אוכל, מחסן, מכבסה ועוד, ועוד בזמן הקצר ביותר.
כמעט כל החברים המתאחדים גרו במשקיהם הקודמים בדיור מסודר, בשיכון ותיקים, ולא רצינו להשלים עם הורדת סטנדרט הבניה. ביקשנו גם ללמוד מן העבר ולמנוע שגיאות בתוקף ניסיוננו.
ההחלטה הנחושה להתיישב במהירות המכסימלית מצאה את ביטויה בהחלטה החד פעמית לבטל זכויות ותק קודמות, ולהעניק לכל לכל מייסדי הקיבוץ החדש זכויות שוות. הצורך לבנות מהר וטוב ניכר במיוחד כאשר הגיעו ראשוני המתאחדים, ולולא בא על סיפוקו, היינו שרויים בשנה הראשונה, חלילה, במצב של התפוררות, ולא של התעצמות חברתית. מהירות הבניה במשך שנתיים-שלוש חסכה הרבה תסבוכות ואי-נעימות.
הנחנו יסוד לגינות נוי שהן פאר המשק עד היום הזה. בימים ההם לא הסכים אף אחד מהמוסדות לתת מימון לקנית צינורות השקיה לגינות נוי, חשבו את המצרך הזה כמותרות. למרות זאת, וגם למרות הביקורת מבית, עשתה הגזברות דאז הכול כדי לקנות את הצינורות ולאפשר פיתוח גינות נוי. ואין להצטער על כך.
כמיליון לירות השקענו במשך השנתיים הראשונות (1952-1954) בדירות, בניני ציבור ובנייני משק. היה זה סכום גדול, אבל ידענו לחסוך על ידי מהירות הבנייה: בהתחלה עלתה לנו יחידת דיור מ-1.200 עד 1.400 ל"י, ואילו בגמר התקופה הזאת עלה המחיר ל2.800 עד 3.200 ל"י! למרות הריבית קיבלנו על ידי כך כסף זול לבנייה.
אגב, היינו בין המשקים היחידים בין משקי השיקום שהסתפקנו בדירה של 34 מ"ר. יתר המשקים הרחיבו את שטח המגורים בהרבה ועברו על המתכונת שהמרכז החקלאי קבע.
יש להצטער שבמשך שנים הראינו אזלת יד בשיכון הילדים שלנו. תלמידי כיתות ו' עד י"ב גרו במשך שנים בצריפים, והיו היחידים שלא נהנו מקצב הבניה המסחרר של הימים ההם.
קרה הפלא ובמשך זמן קצר נבנה יעמד על תילו - יישוב גדול זה של 130 דירות, 4 בתים כוללים, 3 גנים, 6 פעוטונים, מחנה בית-ספר, חדר אוכל, מטבח ומחסן, מרפאה ובית-חולים וכל בנייני המשק שהיו דרושים בימים ההם.
משק
נשאלת כמובן השאלה הפשוטה: ממה התפרנסו המתיישבים ביישוב החדש גבעת חיים איחוד? מי שילם ימי עבודה "לא פרודוקטיביים" של סידורים, העברות, נסיעות וכו'? – התשובה היא ש שקופת ביח"ר "גת", שהייתה אז קופה משותפת סיפקה את כל הדרוש. ולא רק למתיישבים החדשים, אלא גם לחברי גבעת חיים מאוחד. ומה שלא שלמה הקופה הזאת נרשם, כמובן, על חשבון רווח והפסד של המשק החדש, שממילא לא יכול היה להיות רווחי.
המאזן הראשון שהופיע ב-30 לספטמבר 1953 נותן תמונה כדלקמן. הכנסות המשק בסה"כ 450 אלף לירות, מזה 164 אלף הכנסות נטו (מ"גת" – 93 אלף, מתחבורה 40 אלף, מעבודת חוץ 31 אלף ל"י) ו-286 אלף הכנסות ברוטו מהמשק הכללי.
הענפים
בשנה הראשונה לקיום המשק עבדו 25 איש ב"גת", בשנייה 36. אחרי שנתיים-שלוש, חל משבר בהכנסותיו של ביח"ר, והוא נתן אותותיו על הכנסות המשק החדש. ברור שהיו הפסדים גם בגלל טיב בקרקע וגם חוסר הניסיון בתכנון הענפים החקלאיים של היישוב החדש.
ריבוי הבעיות נבע קודם כל מהדרישה המוצדקת של חברים שרצו לעבוד בענפים שהיו רגילים בהם קודם לכן. זאת הייתה דרישה טבעית ולגלית. אך במרוצת הזמן התברר שענפים אלו לא יכלו לעמוד במבחן הרווחיות והיה צורך לחסל אותם. ברור שכל צעד כזה כרוך היה בהפסד די ניכר (יש לציין שאותם הענפים שחיסלנו, במרוצת הימים נתחסלו גם בשורת משקים אחרים שלא התיישבו מחדש).
במבט אחורה בולטת החלטה אחת שהייתה מוטעית והטילה צילה על התפתחות המשק החקלאי. חברת ייצור-ופיתוח, של איחוד הקבוצות והקיבוצים החלה אז בפעולה – עזרה למשקי שיקום, והיא הציעה לנו שתי אפשרויות: לנטוע 800-1000 דונם פרדס, או לזרוע גן-ירק גדול. אנחנו יצאנו מהקבוץ המאוחד עם רכוש של 15 דונם פרדס בלבד. העדפתנו גן-ירק אז התבססה על הכנסות מיידיות צפויות. יש להבין זאת היטב: החברים היו עייפים מכל כך הרבה השקעות שלא נתנו הכנסות מיד.
לצערנו הרב נתבדו התקוות שתלינו בגן הירק, ויצאנו בהפסד. ברור לפיכך שלא יכולנו לנטוע אז את הפרדס הגדול שהציעו לנו. נטיעתו התחילה תכף אחרי ניסיון הגן שלא הצליח, במאמץ עליון מצד הגזברות להבטיח את 580 הדונמים שאליהם הגענו מקץ עשר שנים לקיומנו. ואחרי 18 שנים היו בידנו 750 דונם פרדס בלבד (לפי המאזן ל 30.9.1970).
פרשה מעניינת אחרת הייתה נטיעת 70 דונם תפוחים. ועדת המשק שלנו ראתה צורך להוסיף נשירים. מנהל משרד החקלאות דאז התנגד בכל תוקף לניסיון הזה ונימק זאת בהחלטה שאין לתת לאזור שלנו זכות לנטוע נשירים היות ואנחנו אזור מובהק של הדרים. משרד החקלאות סרב אפוא לאשר לנו הלוואות הפיתוח המקובלות, שאף הן כיסו לכל היותר 70% של ההשקעות הדרושות לנטיעה וטיפול. ועד המשק שלנו ראה באיסור זה התערבות שרירותית בסמכות שלו, לחצה על הגזברות להשיג את הכספים הדרושים לנטיעת 70 דונם תפוחים. נטענו את הנשירים בהלוואות בלתי מתאימות לחלוטין.
במרוצת השנים למדנו לקח מהשקעות כאלו והתחלנו לשנות – אם כי לא לגמרי - הרי במקצת את מהלך ההתפתחות הזה במשק החקלאי. על ידי שיפור מצב ההכנסות ב"גת" כבמשק החקלאי תוקן באופן יסודי המבנה המשקי והובטחה רווחיות יתר.
המימון
תהליך המימון של ההשקעות בשיכון לחברים ולילדים, בבנייני ציבור ובבנייניי המשק וגם מכונות וציוד, נראה היום, במבט לאחור, כפלא בתולדות יישובנו.
לפי נתוני המאזן הראשון (ל-30 בספטמבר 1953) השקענו בשנה אחת כ-900.000 ל"י. וקבלנו לשם כך הלוואות פיתוח בסך 580.000 ל"י. (במספרים עגולים). חסרו אפוא 320.000 ל"י! וגם הלוואות שקבלנו אותם מהמוסדות היו בהחלט לא כל כך מתאימות לקצב ההשקעות.
במאזן 1953-1952 מופיעות הלוואות כדלקמן:
מהסוכנות – תקציב התיישבות (ל-20 שנה ומעלה 200.000 ל"י).
הלוואות ל-10 שנים ומעלה 184.000 ל"י
הלוואות מ-10-4 שנים 174.000 ל"י
הלוואות מ-4-1 שנים 19.000 ל"י
בלי מועד פרעון 3.500 ל"י
----------------
סה"כ 580.000 ל"י
במאזן השני משנת 1954-1953 השתנתה התמונה לצד הגרוע ביותר: ההפרש היה אז 750.000 ל"י משום חוסר מימון מתאים וקבלת הלוואות לשנה ופחות. בכדי לממן את ההפרשים הייתה הגזברות נאלצת לפתח רשת של מקורות להלוואות הנראים כיום בלתי אפשריים. והנה כמה דוגמאות: לקחנו הלוואות מבנק הפועלים – בסניפים ת"א, רחובות, ירושלים, חיפה, חדרה, כפר-סבא. מהבנק הלאומי – בסניפים חיפה, חדרה, נתניה, ת"א. מבנק הלוואה וחסכון – בסניפים חיפה, זיכרון-יעקב, ת"א ירושלים. כמוכן עבדנו עם בנק אלרן, בנק פויכטונגר, בנק יפת, הולנד בנק –חיפה, מרכנטיל בנק, בנק עולה, אוצר החייל.
עם מוסדות: המרכז החקלאי, גזברות הועד הפועל, קרן פועלי בניין, מבטחים, ועוד שאיני רוצה לנקוב בשמם...
נוסף לכך קיבלנו הלוואות מידידים וקרובים שרצו להשקיע את כספם דווקא במשק הקיבוצי בגלל הביטחון שהכסף יוחזר להם עם ריבית טובה.
הימים היו ימי מצוקת האשראי בכל הארץ, ולאו דווקא משקי השיקום בלבד סבלו בה. הרבה משקים שהיו לפני כן במצב כספי מסודר נתקלו בקשיים גדולים. היו נאלצים לקחת הלוואות בריבית קצוצה. איך שהוא ידענו לעבור את המשברים שפקדו אותנו מזמן לזמן. סוד ההצלחה היה בין השאר בעבודה קשה ומפרכת של הגזברים שהיו צריכים להקדים את הצ'קים במרוץ הזה בין הבנקים. מפעם לפעם הזעקנו את המוסדות המיישבים ותארנו את העובדות המעציבות על מימון לקוי למשקנו המוקם. חוץ מהבטחות לעתיד לא קבלנו עזרה של ממש. לא מעט נזק גרמה לנו האימרה המפורסמת של "איש התיישבות נערץ": "הקימותם כבר משקים, לכם יש ניסיון רב ואתם בחורים טובים, לי יש עוד על הראש משקים הרבה יותר חלשים בהתיישבות"...
למרות מצבנו הכספי הקשה, היו התקציבים לחברים כל השנים האלה לפי הסטנדרט הקיבוצי הכללי. ועלי גם לציין ששום תכנית להשקעות משקיות לא נדחקה בגלל חוסר מימון. אם הנהלת המשק מצאה לנכון להקים ענף זה או אחר או להרחיב ענף, הכסף הדרוש לכך עמד לרשות המבצעים. אם היו כישלונות או הצלחות, הם היו קודם כל באחריות אלה שניהלו את הענפים.
לפי בדיקת המאזנים של השנים 1952-1956 קיבלתי שוב אישור לטענתי אז, שגובה הריבית לא הכביד באופן מיוחד על הרווחיות בענפים. לפי המאזנים של ארבע השנים הראשונות היה אחוז הריבית, לפי הטבלאות של הפסיבה, בסך הכל 5.6% באופן ממוצע. לפי המאזן של שנת 30 לספטמבר 1970 היה אחוז הריבית 8.16%.
ברור היה שצריך לחול שינוי יסודי בשיטת המימון של המשק. גזברים צעירים לא יכלו לעמוד בעומס הזה. סוף סוף הוגשמה תכניתו של המרכז החקלאי לעזרה, וחלק מהמשקים, לאו דווקא רק משקי השיקום, נכנסו למעגל הקונברסיה של בנק החקלאות, שקיבל על עצמו את כל החובות. גם הסוכנות היהודית קיבלה על עצמה שוב את התפקיד הטבעי של מיישב, שזנחה אותה שנים רבות למרות פניותינו המרובות והחוזרות ונשנות.
אך כל ההקלות האלה לא היו משנות באופן יסודי את המאזן הכספי שלנו לולא הכספים הרבים שקיבלנו כפיצויים מגרמניה ומארצות אחרות.
יצחק פניגר 1972