כניסת חברים ותושבים

טיפוסים בגבעה - שושנה ולטש / חנוש מורג


שושנה ולטש עיברתה את שמה לשליו באחרית ימיה, החלטה קצת מוזרה ליקית שבקושי ידעה עברית. העברית שבפיה הייתה מיקס מיוחד בין גרמנית ועברית. היא הייתה דמות מאד יוצאת דופן בנוף הקיבוצי: בוהמיינית בנשמתה, אקסטרווגאנטית בהופעתה, תמהונית מה בהתנהגותה, ואין אחד שלא היה לו שיג ושיח איתה. היא פשוט לא נתנה לאנשים לעבור לידה מבלי להתייחס, זו הייתה שושנה. 
כשהיינו ילדים בקיבוץ החדש, עוד בכיתות במאוחד היו לנו שיעורים איתה – לא חושבת שהיה מישהו במערכת החינוך שידע לאיזו משבצת נכנסו נושאי השיעור. זה היה משהו שבין אורח חיים בריא, הגיינה ותרבות, וקצת התעמלות. היא חינכה אותנו להגיד שלום לחבר שעובר בדרך, היא הדגימה לנו איך ללכת נכון, בראש מורם על גבי קוביות, והיה משהו אחר, בעיקר בריח הארומטי החריף, בחדר הטיפולים שלה. 



שושנה הגיעה לקיבוץ עם ביתה דניאלה, אחרי שנפרדה מבעלה. ולטש. עלתה לארץ ב-1938 מגרמניה יחד עם בעלה רוברט ולטש. באנגליה הייתה בת נוספת מנישואיה. זה היה זמן קצר לפני הפילוג. הקיבוץ היה בראשית דרכו והוא קלט אליו מכל קצות הארץ חברים חדשים ומשפחות, שושנה הייתה אחת מהן. ההתערות שלה בחיי הקיבוץ הייתה על פי דרכה, היא הכתיבה את אופן חברותה, על פי מידתה. היא עבדה בתחומי התעניינותה – קצת מוזיקה קצת ציור. אמנית רב-תחומית קוראים לזה היום. אם יש מישהו שמתאים לו המינוח 'טיפוס' – זו שושנה. היום היינו אומרים שהיא נתנה צבע לחצר הקיבוץ, אני לא יודעת בדיוק איך קיבלו אותה החברים, איך הם התייחסו אליה. אני מניחה שרבים ראו בה דמות מיוחדת ובלתי שגרתית שמגוונת את סביבתה בהרבה מובנים. היא הסתובבה בשבילי הקיבוץ לבושה בשמלות ארוכות, עדויה בתכשיטים גדולים ומיוחדים, בהחלט דמות ססגונית, בוהמיינית. לא שפגשתי את אלזה לסקר-שילר אי פעם בחיי, אבל על פי התיאורים נדמה לי ששושנה במובנים רבים ייצרה מסביבה את אותו הניחוח, את אותו הרושם.




ביתה היה פתוח לכל – לתלמידי מוזיקה, שניגנו איתה וגם שמעו איתה יצירות מאוסף התקליטים הגדול שהיה לה;לתלמידי אולפן, שחיפשו רגעים של שיחת נפש; להורי החברים המבוגרים שידעה לתת להם אוזן קשבת, וגם לסתם שוחרי תרבות וסקרנים למיניהם.
אני זוכרת שכילדה משך אותי ביתה בחיצוניותו, לא בגלל הגינה שהייתה לרוב די מוזנחת, אלא בגלל הצביעה והגוונים של הבית. היא גרה בדירת חדר קטנה ליד משפחת זילברמן והמרפסת פנתה לדרך הראשית, וכך יכולנו להשתתף בשינויים שקרו בו מדי קיץ. כל קיץ הייתה ביתה האמנית מבקרת אותה (היום אני חושבת שהיא הייתה קרובה באופן כלשהו לזרם האמנים מקבוצת בלומסברי – וירג'יניה וולף ועוד...). היא הייתה נשואה לאחד מן הקריקטוריסטים הגדולים של אנגליה – ויקי, ובארכיון שמורים כמה מספריו. היא ציירה את קירות הבית מבחוץ ומבפנים בציורים צבעוניים ומתוקים. וכך שנה אחרי שנה לבש הבית צורה וסגנון אחרים. גם הרצפה לא עמדה בפני היצר האמנותי של האם ובתה, וברור שהמרצפות האפורות הסטנדרטיות של בתי הקיבוץ לא יכלו להן, והן נצבעו בגווני חמרה ואוקר. לא ברור לי מה קרה אחרי שהיא החליפה דירה, האם ריצפו את דירתה מחדש?... וזה קרה יותר מפעם אחת שהיא החליפה את דירתה.
שושנה קיבלה השראה מכל דבר, מחלוקי נחל, מסתם אבנים שאספה ליד החוף, מבולי עץ ולוחות פרספקס שציירה עליהם בצבעי זכוכית. כולם היו לה מצע ליצירתה. את היצירות האלה היא חילקה בין חבריה. לא פעם קרה גם שלקחה בחזרה, אם היה נדמה לה שלא מספיק העריכו אותן. הסיפור היותר ידוע, שאני נושאת עימי כבר שנים רבות, הוא סיפור הציור שלה שהיה תלוי במשך שנים רבות במרפאת הקיבוץ. 



זה היה ציור נפלא בצבעי מים של צנצנת פרחים בגוון תכלכל ובה פרחים מכל המינים והצבעים. אם אני זוכרת נכון גם המסגרת שלו הייתה מאד מרשימה, מוזיאלית. כל מי שהמתין במרפאה לרופא לא יכול שלא לזכור אותה. יום אחד, אני נזכרת, התמונה כבר איננה עוד על הקיר. אז לא ידעתי לאן נעלמה. כעבור כמה זמן קיבל אותה שרי לאות הוקרה משושנה. שרי היה אחד מידידיה, ולא פעם ולא פעמיים נחלץ לעזור לה בעת צרה. לא סימה ולא שרי חשדו שקיבלו אותה רק למשמרת. יום בהיר אחד היא באה לביתם והורידה את התמונה מהקיר, ומאז נעלמו עקבותיה. אחרי מותה התחקתה דניאלה אחרי התמונה, היא גילתה שהיא ניתנה לחדווה זליגר, ואחרי עזיבתה כבר לא נודע לאן התגלגלה. עוד בימי חייה של חדווה ניסינו להוציא ממנה או מכלתה פרטים על מקום הימצאה של התמונה, אבל מאמצי כולנו העלו חרס... חבל שכך נעלמה לה התמונה היפה הזו. (בזמנו, כשקיימנו תערוכה לכל אמני העבר רציתי מאד להציג אותה על קירות הגלריה אבל לא הצלחנו לשים עליה יד).
וגם זיכרון אישי יש לי משושנה. כשעברנו לדירתנו ב'שיכון ישראל' (ע"י הבריכה), רציתי שבמקום התריס שהותקן במרפסת יהיה פריט עיצובי אחר. שושנה נרתמה בהתלהבות לעשות לי ויטראז' לחלון הזה. מן התוכניות לא יצא כלום, אבל ביקוריה והמשא והמתן על איך ומה יהיה בתמונה השאירו בי את חותמם. תהליך התכנון היה אובססיבי, גבה ממנה הרבה כוחות, כפי שקרה פעמים רבות כשהייתה בתהליך יצירה, לביצוע עצמו כבר לא נשארו הרבה רזרבות, והרעיון גווע. 
נדמה לי שבהרבה מבתי החברים היו סימניות לספר, סיכות או ציור קטן על קרטון מעשה ידיה. ואם תתקלו פעם ביצירה מופשטת, על מצע לא שגרתי חפשו את האות ש. בכתב יד – זו הייתה חתימתה שהשאירה על כל piece of art  שיצרה. 

חנוש מורג