כניסת חברים ותושבים

לקט - 1997, ארבעים שנה לבית הספר "שפרירים"

מתוך חוברת " באמצע הדרך" שהוצאה לכבוד האירוע

בפתח החוברת
העלאת זיכרונות של ארבעים שנה מחייבת אותי להסתכלות אחורה, בעוד שאני עסוקה יום יום, שעה שעה בהסתכלות מאומצת קדימה.
מצאתי שמצב כפול זה מכריח אותי לראות דברים בפרספקטיבה מיוחדת.
ומעומק החוויה שבהסתכלות כזאת, אני רוצה להביא רק משהו עיקרי.
מטבע הדברים חלו בביה"ס שינויים רבים וגדולים, ואין סיכוי שאלאה את קוראי החוברת הזו בנושאים המקצועיים, הפדגוגיים, הפסיכולוגיים, הארגוניים, כלכליים וכדו', שעברו את השינויים המתחייבים מסוף שנות ה-50 ועד טיפה של שנת ה-2000.

למעשה, כל כך הרבה שינויים התחוללו, שצריך היה לסכם ולומר –
לא בי"ס של 1957 כביה"ס של 1997 ולא כך הוא!
כמונו, כיצור אנוש, שנולד ראשוני, פרימיטיבי, לא מתוחכם ולא מפותח, אך עם מטען תכונות מסוים, והוא עובר את תהפוכות גדילתו והופך לאדם מבוגר בעל "רכש", שרכש במשך 40 שנה: מלובש,  שינויים מפליגים! אך, על המטען שהביא איתו בלידתו, שמר.
גם אנחנו – נשמתנו, מהותנו, לוז קיומנו – לא השתנו!
התפיסה האנושית פדגוגית, שהניח אותה בנימין ב - 1957, בבסיס הקמתו של ביה"ס – לא השתנתה!
המטרות המרכזיות –לא השתנו!
הרוח הנושבת בין האנשים – ילדים ומבוגרים - לא השתנתה!

בחינות גמר ותעודות
באותה תקופה בנימין היה בשליחות בשוודיה ואטה היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ביה"ס לצידה של נועה. ניצלנו את העובדה שאני  כשנכנסתי לכיתות המקדמות, התחלתי ללמד אותם, כמו שמלמדים בבית ספר רגיל. התחלתי לשרטט כל מיני נוסחאות על הלוח, אחת הנוסחאות הראשונות
שלימדתי הייתה נוסחת ההתארכות משהו כמו : דלתא שווה ל -  ** פחות  חלקי. כשגמרתי לכתוב את הנוסחה והסתובבתי אל הילדים, ראיתי את הפנים שלהם, והתחלתי להבין שאלו לא התלמידים שהיו לי עד כה. 
בנימין לא הנחה אותי בכלום, אולי הוא חשב שהכי טוב שאני אבין לבד...
התחלתי להתאהב בעבודה, ובשנה השנייה בנימין כבר הגדיל לי מאוד את המשרה.
ביום ראשון הייתי מתחיל ללמד ב-10, ואיך אני מגיע? אין לי אוטו, ואין לי כלום – עמדתי בצומת לתפוס טרמפים...
במשך הזמן בנימין נתן לי את הקרדיט, ונתן לי לחנך כיתה, במשך שנים, אח"כ גם עשיתי את המערכת. במשך כל השנים הראשונות, כל עוד שבית הספר של "גבעות השרון" היה כאן, לימדתי בשני בתי הספר. במשך הזמן, בנימין לקח אותי לכל שעות הבוקר לכיתות המקדמות, ואת החבר'ה של בית הספר המקומי לימדתי בשעות אחה"צ.
משנת 1968 אני מלמד רצוף, ללא שנת הפסקה.

בנימין:
מבלי לפגום במה שלואיס מספר יש כמה דברים שאני רוצה להוסיף, קודם כל יש כמה ביטויים צליליים שקשורים בלואיס. דבר ראשון, הביטוי שלואיס מצא להתלהבות שלו: א-דו-ני!
לואיס עד היום, ברוך השם, ממשיך בצורה הזאת של ההתלהבות, אבל פעם אי אפשר היה לדבר איתו כי הוא היה כל הזמן בתנועה. (לואיס: "מאז אני כבר נרגעתי"... בנימין: "אתה עוד בפורמה").
אני הרבה פעמים אמרתי לאנשים – "תעשו יום יום שגיאות, נשתדל לעזור לכם לא לחזור עליהן", כי כשאדם עושה את השגיאות שלו, הוא מחפש את הדרך.
כשלואיס סיפר קודם שהוא לא קיבל כל הדרכה והנחיה, כך זה באמת היה

ניצה גיל:
כשהייתי בשנת שירות, קיבלתי הזמנה לראיון להיות בוחנת פסיכוטכנית לא היה לי מושג מה זה אומר, וזיוה המליצה לי להתייעץ עם "מישהו" בגח"א, "הוא" בטוח ידע מה זה אומר. 
ביום גשם הגעתי לגח"א, ניגשתי לבנימין והוא המליץ לי בחום רב על הכיוון הזה, ואמר לי שזה מקצוע נהדר, שפותח הרבה דלתות. לא הלכתי לזה, ואני אפילו לא זוכרת למה. זה היה פרק א'.
פרק ב' היה כשחזרנו מארה"ב, ורחל הציעה לי לבוא לעבוד בבית הספר, כי היא ידעה שבארה"ב התמחיתי בטיפול בתנועה. היא ביקשה ממני לבוא לשיחה עם בנימין, אבל אני לא רציתי, כי ממש פחדתי מבנימין, כי בגלגול הראשון של ההיכרות שלנו לא עשיתי את מה שהוא הציע לי לעשות.
בסופו של דבר, אחרי שרחל הבטיחה לי שזה יהיה בסדר, הגעתי לשיחה בנימין שאל אותי מה אני יודעת לעשות, ואני סיפרתי לו על מה שעשיתי בארה"ב, והחלטנו שאני אנסה לעשות את זה גם בבית הספר. במשך שנים, כל ישיבת צוות, בנימין היה אומר: "עכשיו ניצה תספר על הרקמה ברפיה". המקצוע נקרא "ריתמו-תרפיה" והצליל גרם לו לשחק עם המלים. 
אחרי הלידה של עודד, שהייתה סמוך למלחמת יום כיפור, הרגשתי שאני לא יכולה לחזור למקצוע,
התחום הזה היה עדיין מאוד חדשני, ולא היו לי יותר מקורות להתחדשות.
הרגשתי שמיציתי את הנושא, ולא היה לי מקום שבו אני יכולה לקבל אנרגיות חדשות. עבדתי בצריף קטן שבו עבדתי עם ילד אחד או שניים. 
ואז בנימין שאל אותי, מה דעתי להיות עובדת סוציאלית. ניסיתי עבדתי כמה שנים עוד לפני שיצאתי ללמוד, אבל בתחילה מאוד פחדתי.

יוסי מרכוס:
אני הגעתי לביה"ס דרך המפקח, ודרך אברהם הרצוג. אחרי שהמפקח אמר לי שיש שם משרה והוא המליץ לי לנסות, פגשתי את אברהם שתיאר לי את בית הספר, והציע לי לנסוע ולראות. באתי לבנימין והוא שאל אותי מה אני יכול לעשות, סיפרתי לו מה עשיתי, ובין היתר גם אמרתי שאני יכול לעסוק בדרמה.
את זה בנימין הוריד מיד על הסף...
בהתחלה לימדתי שעתיים פיזיקה בשבוע ועוד שעות שבועיות בחינוך גופני. זה  היה בשנת 1971. בשנת 1972 כבר קבלתי יותר שעות בחינוך גופני, ובאותה שנה גם לואיס, ששמע שלמדתי בבי"ס מקצועי, לקח אותי ללמד איתו שרטוט.

בנימין:
אני רוצה לספר משהו על יוסי... כל הוותיקים זוכרים את הדר. הילדים, שגילו את כפיותיותו בזכירת מספרי טלפון, היו נטפלים אליו, והדר היה תמיד עונה להם על מספרי הטלפון שהם שאלו אותו, אבל זה הטריד אותו. זה היה בקיץ, הוא נשאל וענה לילדים, בלי שהייתה לו שליטה במצב. אני ראיתי את זה והלכתי להוציא אותו מתוך המצב הזה שלו, שהיה על סף הלם. יוסי עמד לא רחוק ואני אמרתי לו שייקח את כולם לשחק "קרמבה". יוסי הסתכל עלי ולא הבין מה אני אומר לו, אבל בינתיים שלחתי את כל הילדים לשחק איתו, ורק יותר מאוחר כשהילדים כבר כולם נסעו, שאלתי אותו "יוסי מה עשית?" והוא ענה לי: "מה זאת אומרת? שיחקתי קרמבה".

אברהם:
בקשר ליוסי גם לי זיכרון: זה היה ביום קיץ חם, בשעות אחה"צ המהבילות נדברתי עם בנימין שנשב בדירתו בנתניה כדי לקבוע את תוכנית הלמודים לשנת הלמודים הבאה. בנימין ביקש ממני לפני שאני מגיע אליו, להיפגש עם המפקח על החינוך הגופני, אפרים רון ז"ל, כדי שיעזור לנו למצוא מורה לספורט.
בכניסה לחדרו בספריה הפדגוגית בנתניה קלטו עיניי דמות שפופה עם הבעה דיכאונית. ישב לו על הספסל בחור, רחב גרם, מתולתל, משופם למשעי, כשהוא אוחז ראשו הכבד בשתי ידיו הגרומות ופניו בכיוון הרצפה, בקיצור, "על הפנים". בעודנו יושבים ומחכים שהדלת תיפתח, פתחנו בשיחה בה סיפר לי שהוא הפסיק את עבודתו בביה"ס בנתניה, והוא חושש שלא יהיה לו שיבוץ מתאים ושנת הלימודים כבר בפתח. סיפרתי לו על גבעת חיים ולפתע הוא התחיל לגלות "סימני חיים". סיכמתי איתו שאני אבקש מאפרים רון לשבץ אותו אצלנו. ואכן, לאחר שהוא יצא מהראיון נכנסתי והצלחתי לנצל היכרות אישית עם אפרים ולשכנע אותו להפנות את יוסי לשיחה עם בנימין וסיפרתי לו על כך,  השתחרר אצל שנינו לחץ וחשש, שמא ניאלץ לפתוח את שנת הלימודים "לממש" את החלום שלנו גם כמורים לספורט.

מיר'לה כפרי:
הגעתי לגבעת חיים צעירה, ומיד היה לי כבר בן, מיכאל. לימדתי שנתיים כיתה בבית הספר המקומי. קל זה לא היה, ולא היה עם מי להתייעץ. ויום אחד בנימין בא לשאול אותי אם אני רוצה לעבוד אצלו. אני אפילו לא זוכרת מה שאלתי אותו, אבל נכנסתי לעבוד.

סימה:
אני זוכרת שבאותה התקופה אני עבדתי עם בנימין בתחנה, ונסעתי איתו כל יום שלישי הביתה. לא חשוב שבדרך הוא היה משכנע אותי להתחתן, אבל אני לא אשכח שיום אחד הוא אמר לי: "קיבלתי אוצר". מי היה האוצר? מירה'לה!

מירה'לה:
אחרי תקופה של שמונה שנים הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, רציתי לעסוק בעבודה פרטנית, אבל בנימין אמר לי שאני צריכה במה. שנה עבדתי כאם בית, ביחד עם אסתר פלבר. אז, אכלו ארוחת בוקר בבית-הספר באחד הצריפים.

איה שוחט:
הזיכרון שלי הוא שישבתי בבריכה על הדשא, ובנימין ניגש והתיישב לידי ואמר לי, שהוא רוצה לשוחח איתי, ואז הוא שאל אותי: "מה דעתך לבוא ולעבוד אצלנו? אני, כמובן, ברגע הראשון נבהלתי, והוא הציע לי לנסות ולראות איך שזה הולך לי. עבדתי באותו זמן בבי"ס משגב (אז הוא נקרא אחרת וטוני הייתה מנהלת שלו), בכל אופן התחלתי לעבוד בכיתות המקדמות, ויחד עם זאת נשארתי במשרה חלקית גם בביה"ס היסודי. במשך הזמן עברתי ללמד רק בכיתות המקדמות, ועד היום אני כאן. ראיתי שאני מסתדרת עם הילדים ואני אוהבת לעבוד בצורה זו של למידה.
במשך הזמן התחלתי ללמד רק תפירה, מה שאני יותר אוהבת. לפני כן לימדתי את כל המלאכות, אבל ההעדפה שלי הייתה התפירה.

סגנון חינוכי
"לא שיטה כי אם סגנון, לא חינוך מיוחד כי אם המיוחד בחינוך"

דיוקן
נטלתי על עצמי המשימה לשרטט דיוקן – דמות. דמותו של מוסד חינוכי. וחינוכי הינו גוף חי, לעתים תוסס ולפעמים רוגע – לא יצור, כי אם יצירה עם נשמה, ואם תרצו – גם נפש משל עצמו.
ה"מסגרת החינוכית המקדמת" ב-15 שנותיה ידעה שעות של אושר, שמחה, צחוק וצהלה ואף ידעה שעות של עצב, צער, יגון ודמעת. היא מסגרת רחבה המאפשרת חיים בתוכה לבן השמונה, ולבן השמונה עשרה, לבת ולבן, לאקטיבי ולפסיבי, לשקט מדי ולבלתי שקט, למפתיע בהצלחתו ולמפתיע בכישלונו. זאת אותה דמות רחבה וחובקת שאפשר להיתלות בה וגם להתקשר איתה, שנאהבת ושנואה לעיתים באותו רגע.
בה חניכים וחברים לצוות כאחת לומדים יום-יום להאמין כי הם יכולים והם לומדים גם שהם יכולים להאמין, בה נאמר לכל חבר בצוות :"עשה יום-יום שגיאה – אך דאג לא לחזור עליה ובכך תוכיח כי הינך מחפש את דרכך ויוצר את  סגנונך".

המסגרת החינוכית המקדמת
בה מקדימים את החינוך לערך עצמי לחינוך לערכים. בה מדגישים כי על אף היותנו מוסד חינוכי-לימודי, הלמידה הינה אמצעי ולא מטרה. זהו מקום בו נאמר לחניך כי "יש דברים שלעולם לא תדע כחבריך בבית. יש דברים שבהם תדע, תבטח ותשלוט כחבריך בביתך, אך יש דברים שאותם תדע יותר טוב, תהיה מאומן יותר מחבריך בבית".
מקום המלמד לשאול יותר מכפי שהוא מלמד לענות. זהו מקום בו חניך ומבוגר כאחד לומדים לפנות ולהיענות. מקום לא משעמם, לא שגרתי. מיוחד – בגלל ייחודו.
זאת יצירה שנוצרת מידי יום מחדש. בה יום לא דומה לקודמו, וחודש לא לזה שחלף, ושנה שונה מרעותה. יצירה משותפת של כולנו, בה עוסקים בסיקול, חריש, זריעה וקציר... בעת ובעונה אחת.
דמותה של המסגרת החינוכית המקדמת בת ה-15 הינה עשירה ומגוונת, בה יש ל"כאן" ול"עכשיו", כלומר להווה, ערך בפני עצמו, מפני שהוא תולדה של "האתמול וה"מחר".
כתב בנימין, 1972

ובאותו עלון כותב גם אייל:
כאשר אני רואה את עצמי במבט לאחור, לפני תשע שנים, ועכשיו כמסיים, אני רואה מה נתן לי בית הספר בגבעת חיים, למרות שבתחילה קשתה עלי ההסתגלות למסגרת זו. כיום אני מוצא שזו מסגרת מיוחדת, שונה בהחלט מכל בית- ספר אחר, ההתייחסות אל הפרט, והיחסים בכלל בין המורים לתלמידים, שונים בהרבה מהיחס שראיתי בבתי-ספר אחרים, בהם הדגש הוא אך ורק על הלימודים. המאמץ האישי הוא הקובע כאן, ולא רק לחץ מגבוה.
הלימודים כאן נתנו לי אפשרות להביט קדימה, אל העתיד. לדעתי, בית-הספר ומהלך החיים בו, נותן לכל אחד את האפשרות ליצור ולהתבטא.. לאחר שאנו מסיימים יש לנו הכנה לחיים, לחברה אחרת, ואז יכולים לתרום לכל חברה.

בעלון הבוגרים של שנת 1979 כתבה רונית:
זה התחיל כשבאתי לכאן לפני שש שנים מפוחדת ונרגשת -  מה פתאום להיות רחוק מהבית? איך אפשר, חשבתי לעצמי פתאום, לא לראות את החברה והמשפחה? לא רציתי להיות כאן והיה לי מאוד קשה, אבל כיום, לאחר שש שנים, אני יותר חופשייה ובטוחה בעצמי. כיום אני עדיין נאבקת בכיתה של אברהם, אחרי זה צבא ואחר – כך... נסיעה לחו"ל. 
קשה להאמין! הבית היה חממה בשבילי ופתאום לצאת אל משהו גדול ומפחיד  ורחוק מהבית. עם חבר'ה שאני כלל לא מכירה, עם מורים חדשים ועם... בנימין שאותו לא אשכח, פחדתי ממנו, חששתי לדבר איתו ולהתקרב אליו, אבל כיום במפגשי הדינמיקה הוא אדם אחר לגמרי – ממש נחמד! הדינמיקה נתנה לי המון, וחבל שצריך להפסיקה. ואצל אברהם, זו שנה אחרונה, שיעורים, מבחנים, עבודות גמר ומחקר, נותן שיעורים וגם מכין אותך לחיים, לדרך שבה אתה עוזב את החממה.

וכמה מילים לסיום כתב גם רפי:
כשהגעתי לבית הספר, לפני שלוש שנים, דחיתי הכול, הכוונה לחברה. כמעט לכל תלמיד קראתי "מפגר". התקשיתי להוציא מפי את המילים: "גבעת-חיים" או "כיתות-בנימין", בעיקר בגלל פחד מפני דחייה של גורמים חיצוניים. אני יודע שהרבה תלמידים הלומדים פה מפחדים להגיד איפה הם לומדים, בגלל אותה דחייה. 
אבל, בשנה האחרונה ללימודיי בביה"ס, אולי בעקבות "הדינמיקה" (דבר מומלץ), התחלתי להבין את הילדים הלומדים פה, ולא לכנותם, מפגרים", להבין את הבעיות שלהם, פחות או יותר. 
כיום, אינני פוחד מהשם" גבעת-חיים", אלא מתגאה בו!
כששואלים אותי על בית-ספרי אני מסביר בצורה חיובית ותאמינו לי – זה הרבה יותר קל בשבילי מאשר להישאר סגור. אני יכול לומר, בלב שלם, שבית-ספר זה נתן לי המון! בית-הספר הוא טוב, בזה אין לפקפק, הוא נותן חינוך לתלמידיו בצורה אישית ועקבית, הוא מקנה לילד בטחון עצמי אשר לרוב אין לו בבואו לביה"ס, והמורים מגלים יחס של אהבה ותשומת לב מרבית לכל תלמיד.

ובאותו עלון בוגרים כתב גם עמיר:
ילד, בעיניי, הוא אדם ככל האנשים, ואם אנו הבוגרים, וכוונתי לכל אחד בביה"ס, בלי התייחסות לגיל, רוצים בעתיד ליהנות ממנו, שהרי הילד יגדל ויהפוך לגבר, חייבים אנו לדעת מספר עובדות:
ראשית, הנני חושב שמתן ההרגשה הטובה לילד כאן בביה"ס חשובה מכמה בחינות, הבחינה הראשונה היא זו שאותו הילד כבר מספיק מצוברח, מתוסכל ונבוך מעצם העברתו בגיל כה צעיר לבי"ס אחר. אנו הבוגרים חייבים לתת לו את ההרגשה שיהיה לו טוב כאן בביה"ס, דבר שיוכל לעזור לו, לא רק בקליטה ובהרגשה טובה, אלא גם בהצלחתו בלימודים. חשוב לתת לילד את ההרגשה שהוא לא רק שיכול להתבטא, אלא גם יוכל ליהנות מאוזן קשבת של "בני העשרה". אנו כבר יותר בוגרים, ואם גדלנו, בואו ניתן לממשיכנו את הזכות לגדול כאן במוסד לפחות בחברה נעימה.
ברגע של שמחה לא רציתי להכעיס. פשוט חשפתי נקודה שלפי דעתי חייבת לקבל אור, אחרת חלק מהחינוך הכללי כאן בביה"ס, שכבר מישהו קרא לו מעין "מרכז שיקום" ייפגם, וחבל.

ושוב מתוך "להיות מעורב":
כאן, בגבעת חיים, צפויה לו הפתעה – הגובלת לעיתים בהלם, ראשית הוא פוגש ילדים המקבלים אותו לחברתם במסגרת קבוצה הטרוגנית מאוד. מבלי משים הוא מתחיל להיות מודע לעובדה שהקבוצה הקולטת אותו היא רב-גונית ביותר או בלשון ילדים: "יש טובים ממני, יש חלשים ממני, אבל יש הרבה שהם בערך כמוני".

ובהמשך בנימין מביא את סיפורה של טלי:
"אתה זוכר, פעם באתי אליך לחדר ובכיתי, ואמרתי לך, אני לא יכולה! אני לא מעיזה! ואתה פתאום צהלת וקמת ולחצת לי והסברת: מה שאמרת, שאת לא מעיזה, זה כמו אותו אילם..." וכאן ציפתה לטלי הפתעה: הכיתה לא נתנה לה לסיים את דברה, מקהלה חזרה על הדוגמא שאני מרבה להשמיע בכיתה:"... כמו אותו אילם שעמד במרכז השוק וצעק בקול רם: אני אילם! אני אילם!!"
לא נותר לי אלא לסיים את סיפורה של טלי בדברים שחזרתי עליהם עשרות פעמים: האילם הצועק שהוא אילם – איננו אילם עוד. וטלי סיימה דבריה בצחוק: "זה נכון! אני לא שוכחת  את זה. אני באמת לא אילמת!"

ברב שיח של תלמידים שהתקיים בשנת 1974
העלה בנימין בעיות חינוכיות לשאלת המשמעת הנהוגה בבית – הספר התייחסו רבים:

אמנון: יש כאן בעיה, שיכול להיות שהיא הגורמת לבעיות אחרות. כשתלמיד בא ומבקש מהמורה משהו, הוא יקבל זאת. אני חושב שאפשר לפעמים לסרב לתלמיד. לא כל דבר שהוא רוצה, גם כשיש לו הרבה בעיות, הוא צריך לקבל. הייתי פה ארבע שנים, ומה שרציתי, וכל יום רציתי משהו, תמיד קיבלתי. אז אם אני יכול לשכנע את המורה, כנראה שגם הוא יכול לשכנע אותי. ואם יסרבו לו
פעם ופעמיים התלמיד ייעשה לקצת יותר קשוח ויהיה לו יותר קל לקבל דברים כאשר יגידו לו "לא".

בנימין: אתה חושב שאנחנו "סבוניים" מידי?

אמנון: רציתי להגיד לך בדיוק את זה ולא ידעתי איך. תראה, צריך להפוך את ביה"ס שלא יהיה בית-הבראה, כמו שהיה בזמני.

בנימין: זה לא כל כך רע כאשר מכנים בית-ספר כבית-הבראה.

אמנון:  יש פה חופש גדול מידי.

אייל: זה דווקא היתרון הגדול של המוסד, תמיד להיות בטוח שמבינים אותך

אורי: צריך ללחוץ מיד בהתחלה.

חיים:  אני זוכר את עצמי בימים הראשונים לבואי לכאן – היה לי קשה. היה לחץ, המון לחץ. לא של מורים. אבל להתרגל לסביבה חדשה, לתלמידים חדשים, לחברה חדשה – כל זה לחץ. אז לא צריך ללחוץ עוד. – 

מה עשתה  לכם הידיעה הברורה כי מדובר בבי"ס מיוחד?
היו רגעים, ימים ותקופות שהידיעה הזו גרמה לסבל, רציתם להתפטר ממנה.
האם היום השתחררתם מן הבעיה. 

גבריאל: אני לא הרגשתי שהלחץ הזה חלף. ככה זה בכל דבר. אם מישהו שמשרת בצבא אומר לך שהוא שקמיסט, אתה כבר יודע עליו הרבה... אז אם שואלים אותך איפה למדת ואתה אומר "בגבעת-חיים" אז יודעים...

אמנון: כל זה לחץ עלי, אבל אם אני מוסיף למשפט שלמדתי בגבעת חיים, גם את העובדה כי יש לי תעודה מקצועית, שיש לי מקצוע ביד, זה כבר משהו אחר והתגובה היא של כבוד.

יעקב: זה דבר לגמרי אחר לבוא הביתה עם התעודה.

גדי: אני סבלתי והיום אני רואה בשביל מה. היום אני גאה בזה שיש לי תעודה. גאה בעצמי.

בנימין: נשוב לשאלת המחיר. האם לא היה זה נכון לומר למשקים לא לשלוח את הילדים רחוק מהבית לתת לילד שיעורים מיוחדים בהתאם  לצרכיו, כי אולי המחיר הוא רב מידי?

רמי: אני מרגיש שרק הרווחתי מזה... החבר'ה צריכים להיות בחברה מגובשת משלהם ולא להרגיש עצמם שונים בין שווים...

ומה בקשר לדיסטאנס שבין המורה לתלמיד, תנסו לבקר את שאלת  המרחק ביניכם ובינינו בתקופה שזה היה "אתם" ו"אנחנו".

גבריאל: זה היה שונה מאוד בין אדם לאדם. טוב שכל אחד נהג לפי תכונותיו ואישיותו, זה לא בי"ס רגיל. לא היו יכולים להוריד כאן הוראה שכולם ינהגו לפי תקנון. זה בי"ס מיוחד -  תלמידים לא רגילים אז גם העובדים לא רגילים, מיוחדים.

יעקב: האווירה החופשית עזרה לכולנו. זה הוסיף. באתי אל יצחק בכל מיני שאלות לא רק בקשר לקרטינג. הוא לקח אותי ברצינות.

אמנון: אילו יצחק היה רק מורה – לא היה מצליח. הוא היה המורה, אבל את  הקצב הכתבנו לפי מה שיכולנו. זה היה טוב, הבדיחות של יצחק לא פעם עזרו יותר מכל דבר אחר.

אמנון: אני חושב שלא צריך שיהיה לכל אחד פסיכולוג. בבי"ס זה יש מספיק "כתובות" שכל אחד יכול לפנות אליהם. כלאחד מוצא את "הכתובת" שלו ויודע במשך הזמן אל מי לגשת.

אייל: אני חושב שקשר אישי הוא אחד הדברים החשובים שיש בבי"ס זה. בבי"ס הקודם לא מצאתי דבר כזה, קשה היה לפתור בעיות וזה לפעמים הוציא גם את העניין ללימודים, כאן הקשר האישי פותר הרבה בעיות.
יוסי: פה קיבלנו המון דברים,לא רק בלימודים. למשל, היינו באים לאיציק, ולא רק כדי ללמוד, היינו מדברים איתו כמו חברים. הרגשנו שכאן לא רק חשוב שתלמד, כאן גם מסבירים, משוחחים, הרגשות שהמורה רוצה שתדע. 

דברים לסיכום שאמר בנימין:
בביה"ס המיוחד שלנו יש דבר מיוחד נוסף – החובה לכבד את פרטיותו של הפרט. שהותכם כאן הייתה תקופה חשובה מאוד בחייכם, אבל בהחלט לא פשוטה, ומכאן, ההחלטה לקיים את המפגש היום הייתה לא פשוטה.
אילו הייתי צריך היום לשרטט דיוקן של התלמיד המצוי", את המכנה המשותף לכולכם, הייתי מתחיל כך: הוא מגיע ביומו הראשון חושש, נרתע, בלתי בטוח בעצמו, מעט חשדן, כמקבל את הדין. בעל דעות שליליות על הסובב אותו תוך טענות בלתי מבוטאות בליבו כלפי אלה ששלחוהו וגם כלפי אלה שקיבלוהו. דוחה ספר ומחברת, וספסל לימודים, מחוגה, גיר, לוח ומורה. כי כל אלה מסמלים עבורו כישלון, בושה ותסכול.
חולפים ימים, ימים רבים, ויום אחד – לעיתים במפתיע ובדרמטיות, ולפעמים באיטיות, כמו ראשיתה של צמיחה – נולד משהו, או ליתר דיוק מישהו, חדש מתוך משברים, מישהו המוכן להרים ראש ולומר: "את זה לא יכולתי וגם לא אוכל... בזה אני כמו אחרים... אבל הנה, בזה אני טוב. אני שווה. אני יכול!"
עד ליום זה אנו סוקלים השדה איתכם יחד. וחורשים תלמים עמוקים. וזורעים... לפעמים בדמעה. אחר-כך מתחילה הנביטה. הצמיחה, וכאשר מגיע עת הקציר אנו יודעים כי הצלחנו, אז, בדרך –כלל, מוסרים את המגל והחרמש, או אם תרצו את הקומביין, בידיכם ואנחנו הצוות פונים שוב לשדה אבנים, סלעים וקוצים ומתחילים מחדש.

מתוך דברים שכתבה לביאה:
כיום אני מאושרת עם כל מה שנתנו לי המורים והחברה בבית הספר. מבחינת הלימודים הייתי מוכנה עוד להמשיך קצת בשטחים מסוימים. בכל אופן, יש לי ביד המון דברים שבשום מקום, מלבד בית הספר, לא הייתי מקבלת ואיני יודעת כיצד ובאיזו צורה לתת את תודתי לכל מי שאני מעוניינת לתת. המורים בבית-הספר הם מורים מיוחדים מבחינת האישיות, אפשר לשוחח איתם ברוב הנושאים, ובחופשיות לצחוק ולהתבדח. הם לא באים לבית-הספר אך ורק ללמד, אלא גם למצוא קשרים אישיים עם תלמיד זה או אחר.

רחל: התלמידים האלה הקלו על קליטתי מחדש בכתות לאחר שסיימתי את למודי.
מפי אחת התלמידות זכיתי לראשונה בחיי להיקרא רחל במלעיל. ציונה, שטבעה את השם, הדביקה בו קבוצה של ידידותיה שהיו מתרכזות סביב חדר עבודתי בהפסקות. גם אחדים מחברי הצוות נכבשו לשיבוש זה. אינני יודעת אם ציונה התכוונה לכך, אבל אני, על כל פנים, התייחסתי לשיבוש כאל שם חיבה, ונדמה שכך גם השתמשה נועה בשיבוש כשהייתה קוראת לי רחל במלעיל

אברהם: בהפסקות הגדולות היינו מוזגים לעצמנו כוס שתייה במשרד ומיד "מזנקים" אל מגרש הכדורגל, או הכדור עף, לא עבר יום בו לא קיימנו משחקים מרתקים בין צוות המורים ונבחרת התלמידים והמתח החיובי הזה עורר אצלנו את האדרנלין והביא אותנו כל בוקר בשמחה אל יום עבודה חדש ובעיקר אל  "הפסקת משחק" חדשה.
אורי היה מתאמץ במיוחד, וכמשוחרר צה"ל גאה, דאג גם לנעול את הנעליים הגבוהות שלו ולהצטרף אל יענקלה פרס ואיציק פלדמן כדי לשמש " חומה בצורה" מול התקפות התלמידים. כשלא היה מצליח ברגל היה מפעיל את מיתרי קולו "האופראיים", אותם תרגל רבות ביציעי מגרש הכדורגל והכדורסל, ולא פעם עצר התקפות מסוכנות בשאגותיו המפחידות. בסה" כ אין לנו במה להתבייש כי ממגרשי הכדורגל והכדורעף הקטנים שלנו יצאו יותר מאוחר ספורטאים מצטיינים ברמות הכי גבוהות.

אורי: אברהם היה עומד עם כוס התה שלו על יד הקורה ומחכה לכדורים...

לואיס: אני בשנים הראשונות לא ידעתי מה זה "חדר מורים", שיחקתי כל ההפסקות
כדורגל יחד עם הילדים. אני לא הבנתי מה כל המורים עושים בחדר מורים, כי על המגרש היו האירועים העיקריים.

אברהם: חשוב לציין כי ביה"ס מאפשר לכל חבר בצוות "לממש את עצמו" ברוח התחומים בהם הוא מרגיש חזק ואותם הוא אוהב. דבר זה מוכח בנהירה של תלמידים אל עבר התחומים בהם הביטוי האישי הוא דומיננטי ולא איזה תכתיב מלמעלה

בשאלון שמילאו בוגרי ביה"ס סיכמה ורד כך:
באמת קשה לעזוב את החממה הנפלאה הזאת של מורים, מורות, של מחברות, עטים ולוח, ובכלל את כל המסגרת. אבל , זה טוב! אני יוצאת עם הרגשה נהדרת. ביה"ס נתן לי  המון – לא רק בלימודים. בניתי בו את עצמי! ובכן, קשה לעזוב חממה, אבל טוב לצאת ממנה. וברצוני להודות לכל הפרחים והנבטים שנשארו בחממה, תפרחו ותדעו  לקבל מה שהחממה נותנת, והיא נותנת הרבה.
גיוון והרחבת אופקים

רחל: כבר בתפקיד הראשון ש"נתפר" לי – חצי מטפלת (עוזרת לקטה ז"ל) וחצי מורה אינדיבידואלית (התואר נשמע לי מאוד מקצועי) – למדתי, שפירוש המונח "סביבה טיפולית" הוא שלמטפלת (חצי אני), לגנן, לחצרן, למזכירה, יש תפקיד חינוכי- טיפולי לא פחות משמעותי מזה של המורה המיוחדת (החצי השני שלי) או הפסיכולוג. מניסיוני האישי למדתי  מיד גם את אחד העקרונות המייחדים את "הכיתות" במשך 40 שנות קיומן, למדתי שברוב המקרים התפקיד נתפר לעובד ב"כיתות" לפי הנתונים האישיים של העובד, יותר משמתאימים את עובד הצוות לתפקיד המיועד. מסלול ההשתלבות האישי שהוצע לי (לרובנו) היה – תצטרפי לצוות, תתנסי, תתבשלי, תבחני מה מתאים לך, תבחני אפשרויות מה תוכלי לתרום לחניכים, ואח"כ תצאי ללמוד? והלימודים העתידיים, מטרתם להוסיף ידע לניסיון, ולאו דווקא ניסיון לידע.
ואכן, לאחר התנסות של שנתיים נמשכתי נכבשתי למפעל, אבל מורה לא רציתי להיות. 
הפתרון שהוצע לי ע"י בנימין – 
לימודי עבודה סוציאלית – שיחרר אותי מהוראה וגייס אותי לפיתוח של שירותי האומנה והטיפול הסביבתי שענו לצרכי ציבור גדל והולך של תלמידים, וגם אפשרו קליטה והרחבה משמעותית של המסגרת. בנימין תמך בלימודים ויזם יציאה ללימודים גם בתחומים בלתי מקובלים, ובתקופה שלימודים גבוהים עדיין לא היו זכות לכל בקבוץ. 
העבודה ב" כיתות" הייתה לעתים שער ללימודים גבוהים. וכך, לדוגמא, זמן קצר לאחר שבקשה אחרת לאשר לימודי עבודה  סוציאלית לשירות הקבוץ נדחתה, אושרה יציאתי ללימודי עבודה סוציאלית ללא התנגדות, מכיוון שהיה זה לשירות ה"כיתות".
בתפקיד העובדת הסוציאלית התמקד הקשר שלי בעיקר עם החניכים שהיו באומנה ועם משפחותיהם, מחנכיהם בקיבוצם, וכמובן עם המשפחות האומנות.

אברהם: אני זוכר עוד את השנים בהם למדתי באוניברסיטה במקביל לעבודתי בגבעת-חיים. 
לא פעם בחרתי ללמד את התלמידים מקצועות ותחומים בהם מצאתי  עניין בלימודיי האישיים: סוציולוגיה, מדעי המדינה, יחסים בין לאומיים, גיאופוליטיקה וכד'.
אך את חטאי אני מזכיר היום, היו גם מקצועות בהם מאוד התקשיתי. לדוגמא: סטטיסטיקה, ישבתי שנה שלמה באוניברסיטה, הקשבתי, כתבתי, ניגשתי לבחינה ו... נכשלתי כשלון חרוץ. 
ניתנה לי ההזדמנות להבחן במועד ב' ואז "בהברקה" של רגע החלטתי להכניס מקצוע חדש בביה"ס: "מבוא לסטטיסטיקה". במשך שלושה חודשים לימדתי את הכיתה הבוגרת את כל החומר של הבחינה שלי. רק כאשר נאלצתי להפעיל את החשיבה ולהסביר לתלמידים את והנוסחאות התחילה התמונה להתבהר לי, והתחלתי להבין את "התורה הסטטיסטית" כולה, ניגשתי למבחן, קיבלתי 100, והוכחתי כי חכמנו באמת היו חכמים כשאמרו: "מכל מלמדי השכלתי (או אולי הסכלתי) ומתלמידי יותר מכולם!".

יוסי: הדברים האלו החזירו אותי לשנים הראשונות של בית הספר. ביום שהגעתי לבית הספר ראיתי את ניצה וערה מגרפות את החצר לפני התחלת הלימודים. אני זוכר שערה אמרה לי שכדאי לי ללמד כאן , כי "בנימין הוא כמו מקרנקו"...
וכאן אני נזכר איך שהכנסנו את מקצוע הימאות לבית הספר, בנימין היה תמיד חוזר ואומר בישיבות הצוות, שאחד הדברים החשובים הוא להעניק לילדים דימוי עצמי חיובי. היה נראה לי שמקצוע הימאות יכול לתרום לכך רבות, וכך, התחלתי לשכנע את מרכז המגמה של הימאות שהילדים שלומדים בבית הספר הם לא בחינוך מיוחד. אחרי שהוא השתכנע באתי לבנימין, והוא קצת היסס. לחצתי אותו לנסות בהתחלה עם עשרה ילדים, זו הייתה כיתה יוצאת מן הכלל, ומאז אנחנו ממשיכים.

לואיס: ההפלגה, קורסי המצילים, כל אלו מראים שהם תוצאה של מעוף וחיפושים אחרי שינויים. 
אני חושב שזה מאוד קשור לאופי של המורה וגם לראיה שיש לו. אחת הדוגמאות שיש לי היא דווקא מהשנים האחרונות: רעי הגיע כאיש אחזקה והיום הוא מגדל ירקות אורגניים... או מקצוע אחר: הישרדות.
הפתיחות של נועה ושלנו מאפשרת התנסות. דבר אחר שהוא מאוד חשוב הוא –  שאין לנו תוכנית לימודים, אמנם היום יש כבר סממנים של שינויים, כי אין לנו ברירה, אבל המוטו המרכזי הוא שאין לנו תוכנית מוגדרת. אני לא יכול לשכוח שאני שאלתי פעם את בנימין מה ללמד בכיתה מסוימת, והוא ענה לי. "אתה היית פעם בחו"ל? עניתי לו: "לא" אז הוא משיב לי: "אתה יודע מה, למד אותם איך נוסעים לחו"ל. התחל בהוצאת דרכון, מילוי שאלונים, הזמנת כרטיסים בחברת נסיעות, תכנון הטיול ע"י הכרת מפות, מטבע זר והמרתו מכסף ישראלי, וכך גם תכין את עצמך עם ז'רמן לטיול הראשון שלכם.
המעוף של המורים, התעוזה והגיבוי שהמורים קיבלו – כל אלו הם שדחפו לכל הניסויים הללו.

ניצה: על עניין החיפושים אחרי מגמות נוספות אני רוצה להוסיף עוד זוית. אין לי ספק שאי השחיקה בצוות הוא תוצאה של עניין הפתיחות וההרחבה. האפשרות שלי לעשות בסוף השנה הפקות, עם שקופיות ושירה, הפקת סרט הווידאו, כל אלו נתנו לי באופן אישי הרגשת כיף, משהו נוסף לתפקיד שבו עסקתי ביום יום. כמעט לכל אחד היו האפיקים האלה לביטוי עצמי, ואין לי ספק שהם גרמו לכך שאנשים נשארו חיוניים.

סימה: אני זוכרת איך התחילה המגמה של המשרדאות. כשוורדה גמרה לעבוד במחסן, אטה הציע שוורדה תפתח מגמה של כתבנות, וכך הבעיה שלי ושל ורדה נפתרה - שתינו נשארנו בבית הספר.

אברהם: הלימודים המקצועיים התפתחו יחד עם ביה"ס. ככל שחלפו השנים והתברר שיש צורך להמשיך ולחנך את הילדים גם בגילאי ביה"ס התיכון, התברר גם הצורך לשלב במערכת השעות לימודים מעשיים-מקצועיים יצירתיים כמנוף לשיקום תדמיתי ואישי, וכאתגר המסייע לשמירה על מוטיבציה תפקודית מתמשכת. כמובן שקשריו האישיים של אטה ז"ל עם משרד העבודה תרמו רבות למיסודן של בחינות הגמר המקצועיות, אותן קיימו מפקחים של משרד העבודה.
רצה הגורל שהסדר זה ייגמר, וככה נשארנו עם סדנאות מלאכה ומקצוע אך ללא בחינות גמר ותעודות. 
באותה תקופה בנימין היה בשליחות בשוודיה ואטה היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ביה"ס לצידה של נועה. ניצלנו את העובדה שאני עבדתי בפיקוח של האגף לחינוך התיישבותי, ולמזלנו, ביה"ס לווה בצוות מפקחים אמיצים ולוחמים בדמותם של אפרים קמרון ואסתר גולדין ז"ל.
כדי לקבל אישור על החינוך המקצועי בביה"ס נתבקשנו להמציא תוכנית לימודים מפורטת בכל מקצוע ומקצוע, וכן רשימה של צוות מורים בעלי תואר אקדמאי.
עם כל החומר הנ"ל פנינו למפקח הארצי על החינוך המקצועי באותם ימים אינג' זילברבלט כדי לקבל אישורו, גם לצורך מבחני גמר ותעודות מתאימות. 
הוזמנו ללשכתו במשרד החינוך, ואז נסענו אטה ואנוכי, ואלינו הצטרפה המפקחת אסתר גולדין. בפגישה, סיפרנו לו על ביה"ס, התלמידים, האפיון והמטרות, וסיימנו במילים "לא יתכן שכאשר תלמיד מתקשה עושה דרך ארוכה כזו ומסיים י"ב שנות לימוד – שמשרד החינוך לא יכיר בכך ולא יזכה אותו בתעודה מתאימה!"
וילברבלט, ששמע אותנו בנימוס, עד שסיימנו את דברנו, שאל: "אז איפה אפשר לשבץ אתכם?
מה אתם – מסמ"ת? מסמ"ר? מסמ"מ?" ובדברו הפנה אותנו אל לוח משובץ גדול  שהיה תלוי על קיר חדרו. ענינו: "לא זה, לא זה ולא זה!" ואז הוא אמר: "אני לא יכול לעזור לכם!" 
אסתר גולדין "פתחה עליו פה!" ואמרה שלא נזוז מפה עד שלא ימצא פתרון ואילו אני, ברוב חוצפתי, בקשתי ממנו סרגל ועפרון, ניגשתי אל הלוח ושרטטתי משבצת קטנה ואמרתי: "פה תשבץ! פתח משבצת חדשה, ייחודית", הויכוח נמשך, אבל בסוף הוא נתרצה ורק שאל: "איזה בחינות? מי יבחן? כמו ב"אורט"? ב"עמל"? ובעיקר – איזו תעודה ניתן להם?" תארנו שוב את אפיוני התלמידים והגישה החינוכית של ביה"ס  והדגשנו שגם הבחינות צריכות להתאים עצמן לגישה האינדיבידואלית.
היה קשה לו להבין זאת במדויק, אך הוא כבר היה מותש  מה"אופנסיביות" של אסתר גולדין והסכים שאנחנו "נעזור למפקחים הבוחנים, ובאשר לתעודות, הוא הזעיק את הממונה על התחום שישב קומה אחת מתחתיו. הנ"ל הגיע עם תיק מלא תעודות שאף אחת מהן לא התאימה לנו. "ברוח החוצפה" בה התחלתי, סיכמנו שאסתר גולדין, אנוכי והאחראי לתעודות נשב יחד ונבנה את התעודה המתאימה. ככה נולדו תעודות הגמר שתלמידנו מקבלים עם סיום לימודיהם המקצועיים.

אורי: אחד הדברים שהקפיצו את בית הספר הייתה ההכרה של משרד העבודה ומשרד החינוך במגמת המסגרות והמכונאות. וזה גם הכניס את הכיתות של הבוגרים לסוג של לחץ, אבל גם לשינוי בתפישה שלהם את עצמם, שינה את הדימוי שלהם בעיני עצמם. לקראת הבחינות האלה הרגשת שיש להם יותר מוטיבציה, והם השקיעו יותר בתחומים האלו. הם הבינו שזו תעודה שאפשר יהיה לנפנף בה. זה היה אחד הדברים שבאותה שנה הקלו עלי את השיחות עם ההורים. עד אז היה לי די קשה בשיחות ההורים, והנה אצל חלק גדול מן ההורים שהיו מאוד סקפטים, חלה תפנית. אני חושב שבצעד הזה נעשה שינוי מאוד  משמעותי בתפיסה של התלמידים את בית הספר, ואת המקצוע של אגרומכניקה.

בנימין: אני חושב שמאז ומתמיד היה וכוח סמוי בבית הספר בין נורמליזציה על-פי  נורמות חיצוניות, כלומר, להיות כמו כולם (אחד שמאוד לחץ לכיוון זה היה לואיס), לבין אנשים שראו את העבודה כהדרכה של הילדים, כדי לטעת בהם הרגשת בטחון.
אני חושב שישנו מושג, שאני בטוח שכשהייתם צעירים הרבה מאוד דשתם בו, המושג הזה הוא: "הגשמה עצמית". בבית הספר שלנו אנשים מצליחים להגיע למצב שבו הם מתקרבים להגשמה עצמית,או להגשמת חלומות ומטרות שאולי קשורות בנעוריהם. כשעושים כאן תוכנית של הישרדות, של ווידאו וכו' – כל אלה הם ביטוי של הגשמה עצמית. אדם יכול לממש את עצמו ואת הפוטנציאל שבו, או לפחות לשאוף לכך, וזה כמובן כלל גם אותי.

נועה: כמובן שזה תמיד צריך לעמוד במבחן של איזה תשובות זה נותן לילדים, וכאן החיבור. והתשובות הן או בתחום הנושאים שתורמים לילדים בביטחון שלהם וגורמים להם ליותר מוטיבציה, מושכים אותם, כמו למשל בתחום ההישרדות. או שהן נותנות תשובה לדימוי הפגוע שלהם, לרצון שלהם להיות כמו כולם, להתקרב לנורמליזציה. אנחנו נושקים כבר בהרבה בחינות בגרות. בחיפושים 
שלנו בין הצרכים של הצוות שרוצה למצות את עצמו, לבין הצרכים של הילדים, והתחומים שמשמעותיים להם, מתחולל החיבור שהוא זה שמיוחד לבית הספר. הווי מחוץ לכותלי בית הספר חוף אילנות אין ספק שמטרת הנופשונים ב"חוף האילנות" היא אבן יסוד בהיסטוריה של ביה"ס. למעשה גילינו את המקום באקראי כאשר נסענו לטיול שנתי לגליל. החוף היה קטן, מוזנח ומלא ביתושים, אך הקשר האישי שנוצר עם יוסקה וכרמלה אייזן – הבעלים – הפך להיות "קשר משפחתי", ושני "המוסדות" צמחו ביחד למימדים הנוכחיים שלהם.

בנימין: אני הייתי בא אל חוף "אילנות" לעשות עם בעל הבית סיכומי כספים, כמה זה יעלה לנו, והיה מתחיל טקס: אני ישבתי מולו, לו הייתה מפית נייר ולי הייתה מפית נייר. כל אחד מאיתנו היה רושם מספר. לא הייתי יכול לגלות כמה הוא רושם, קיפלנו והחלפנו את הניירות. הוא ראה את המספר שלי ואמר:
"מה איתך? "אני הסתכלתי על שלו: "השתגעת"? ושוב פעם החלפנו פתקאות, הלאה, עד שהגענו לעמק השווה. כשהכול הסתיים, וכמובן, שזה היה הרבה יותר זול מההתחלה, הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: "יש לכם בית חרושת? תביא בטנים ושני הודים". אנחנו תמיד באנו עם הציוד הנ"ל.

אורי: ההודים היו עוברים בדיקה רפואית יותר יסודית מאשר הילדים...

אברהם: נדמה לי שזה היה בשנה השנייה שלנו החוף, החלטנו לנסוע עם משאית המשק שהייתה "האוטובוס" הצמוד שלנו לביקור בכפר נחום ותיאמנו עם אחד הדייגים בחוף שיבוא להחזיר אותנו בסירתו בשעות אחה"צ. מפאת המספר הגדול של המטיילים הוא נאלץ לבצע מספר הפלגות. ההפלגה האחרונה הייתה כמעט בשעת הערב ונשארנו בנימין , אני ומספר מצומצם של ילדים. כשיצאנו לדרך החלה רוח מערבית חזקה, האגם הפך גלי והסירה הקטנה החלה לקפץ ולדלג.
כולנו פחדנו שמא היא תתהפך, ובמיוחד הדייג המשיט, כשהגענו לחוף האילנות היה כבר חשוך וכולם דאגו לנו, לא אשכח את המשפט שאמר הדייג ליוסקה: "אל תשאל ! חשבתי שאנחנו כבר הולכים שלל"! (רק להזכיר – באותה תקופה ישבו הסורים על הגדה הצפון- מזרחית של הכנרת!).
כולם זוכרים את "חוף האילנות", אבל המפעלים הגדולים החלו עוד לפניו, כאשר במשך מספר שנים היינו יוצאים כל שנה לטיול ארוך ומתיש בן חמישה ימים לנגב ולאילת. הטיולים האלה היו מאוד חווייתיים ומתוכננים היטב, באותן שנים נוצרו גם קשרים מיוחדים עם צוות נהגי המשאיות של המשק ובעיקר אורי דייג (שלא שכח לרוץ כל יום ולא משנה איפה היינו) ונחום ידיד שבמשך השנים שינה את הסטטוס האישי שלו והפך מ"ידיד" לחבר מלא בצוות!
הטיול האחרון לאילת היה בראשית מאי 1967, כאשר אני ועוד חברים ירדנו עם כיתת "בוגרים א" לטיול מאוד עשיר ומהנה שכלל גם צלילות עם שנורקלים בחוף האלמוג. בהיותנו באילת סיכמנו גם את כל הסידורים לקראת הטיול של כיתת "בוגרים ב" – הכיתה של עופר פניגר ז"ל – לקראת ראשית יוני. לצערנו פרצה מלחמת ששת הימים, עופר נפל, התוכניות התנפצו, ואז החלטנו לשנות את כיוון הטיולים לצפון.

בנימין: תמונה שחזרה על עצמה כל שנה – מירהל'ה בכנרת כולם נהנים, שוחים אבל מירהל'ה יושבת מתוחה על שפת הכנרת. כל הזמן מחפשת את הילדים שלה. יש עוד ילדים, שמים לב אליהם, אבל לא, מירהל'ה מחפשת את הילדים שלה. מכנרת אני זוכר עוד משהו: ילדה בשם נצחיה, היא נכנסה לכנרת ועמדה על רגל אחת, כמו חסידה.
דבר נוסף קשור לכנרת. באחת הפעמים הראשונות שלואיס היה איתנו בכנרת, הלכתי ביחד אתו לווילה מלצ'ט, לקחנו אתנו סדינים, וחיכינו לילדים שיגיעו לשם לטיול לילה. הופענו עם הסדינים כמו רוחות רפאים והשמענו קולות. אני זוכר את הסיפורים של הילדים: "זה היה משהו – אחד גדול אחד קטן, וזה היה מפחיד..."

לואיס:
אני זוכר שנחום ואני עשינו לכיתה של מירהל'ה א"ש לילה בכנרת, ומירהל'ה פחדה, שם הילדים התבוססו בבוץ, והנעלים שקעו בבוץ. הכנרת וכל השנים האלה הן חוויה בלתי נשכחת בתולדות בית הספר.

בנימין: אני הייתי רוצה לחלוק אתכם חוויה אחת, דווקא לא מההתחלה. שוב סיפור שקשור לחוף "אילנות". הייתה לנו ילדה נכה, היא הגיעה אלינו בגיל י"א. היא הגיעה לכאן ביזמתה, כשהנימוק שלה היה: "אני רוצה להגיע לגבעת חיים, כי כל הילדים בעוד שנה יעזבו לצבא, ואני גם רוצה לעזוב, לחוות חוויה מחוץ לקיבוץ". אני זוכר איך כל הילדים ליוו אותה לחזרה של מפגן צה"ל.
כשהגענו לכנרת, ניסיתי לשכנע אותה שהיא לא תבוא, אבל היא לא וויתרה. אני כמנהגי, על מגדל השמירה עם כובע, ופלה כל פעם מביאה לי שתייה קרה.
המורים היו בסיאסטה, ומירהל'ה, כרגיל, יושבת על הספסל. הנערה הזו יושבת ומסתכלת על הנערים המתגלשים. ואז שני נערים ניגשים אלי, חיים, נער מופנם ממעט ליזום ואייל, "ג'ינג'י מארץ הג'ינג'ים", היפר אקטיבי ומחוספס, ואחד מהם שואל אותי: "בנימין, לקחת אותה למגלשות", ואני אומר לו: "תנסה, אבל איך?"
והם כבר עונים לי: "סמוך!?" הם נגשו אליה ושאלו אותה: "את רוצה לנסות?"
והיא שואלת אותם: "איך אני יכולה?" הם הורידו לה את הברזלים מהרגל, ולקחו אותה משני הצדדים מתחת לבית השחי, ותוך כך הם מתבדחים, בכדי להקטין את המבוכה, ואומרים: "תפסיק לגעת לה, מה אתה מתעסק איתה"? לאט-לאט הם הגיעו למגדל המים, והתחילו לעלות, והילדים מסביב כולם עוקבים, מרגישים שמשהו מתרחש. שקט הושלך מסביב. הם התיישבו משני צידיה יישרו את רגליה הדקות מול המגלשה, והתחילו לגוש במגלשה. מה ששמעו היה רק את הצהלות שלה. כשהגיעו למטה כולם פרצו במחיאות כפיים. בשבילי זו הייתה חוויה שאין גבול למה שאנחנו יכולים להעניק לילדים כחוויה מרפאה.
חלפו שנים. ויום אחד היא הופיעה כאן במסיבת פורים. היא כבר עבדה במחשבים. אני ניגשתי אליה ושאלתי אותה: "מה את זוכרת מגבעת חיים, מה הכי חשוב היה לך בגח"א? " והיא ענתה לי: "שני דברים אבל - אל תגלה – האחד: המגלשות. השני החוויה המינית הראשונה שלי הייתה בגח"א, בכנרת". (וזה סימן שלא תמיד שמרנו מספיק...).

משפחה

ניצה: כשאני חושבת על העבודה בצוות בבית הספר, וכשאני היום מבחוץ, ורואה עבודת צוות נוספת, אני יכולה להגיד שההרגשה שלי הייתה שזו משפחה מורחבת. 
"הבית!" של בית הספר במובן מסוים כמו משפחה, שבנימין היה בה במובן מסוים אבא. 
היו תקופות שהגענו לששים איש בצוות, ואולי יותר, והיינו כמשפחה, על ההיררכיה והקשרים שלה, הרבה אנשים, לא פעם, ביטאו זאת בכך שהם אמרו ש"כשהם באים לעבודה הם באים למשפחה". וזה כלל את כל מה שקורה מסביב – חגים, אירועים, וגם ימים עצובים. אני חושבת שזה דבר מאוד ייחודי – עם כל כך הרבה אנשים להיות משפחה.

בנימין: אני מאוד מסכים עם זה, ומאוד מקבל את מה שניצה אמרה. אני גם יכול להסביר למה אני לא השתמשתי באנאלוגיה הזו: אני את המושג "משפחה" שומר לקיבוץ – "משפחת הקיבוץ, וחלקי במשפחה הזאת, זה העיקר. כאן – זה משהו הרבה יותר אינטימי, נגיעה אחד בשני.
אם שואלים אותי ברטרוספקטיבה של ארבעים שנה, איך אני מסכם את התקופה, אני מסתכל על כל האנשים שיושבים כאן, ואני שואל את עצמי: "מה היה לי עם אנשים אלה? להגיד שאלו הי חברי לעבודה, זה לא מספיק. אני חושב שאני נגעתי בכם, ואתם נגעתם בי, במובן העמוק של המילה – נגיעה.
מהרבה מכם למדתי יום-יום, וזו לא רק אמירה לצורך אמירה". אבל יש עוד משהו – יש בצוות הרבה מאוד פרגון אחד לשני. כל אחד מוצא את האנשים נותנים לו את המשוב החיובי. דבר נוסף שמונע שחיקה זו המשפחתיות, השייכות, להיות מעורב. ועוד מילה שלא השתמשתי בה עד עכשיו: להיות מוגן. אני חושב שלא קרו מקרים שאנשים הרגישו עצמם חשופים. תמיד ידעו שיש מישהו שמגבה אותם, ושיש מישהו שעומד מאחריהם. לא פעם זה היה בניגוד להכרתי, אבל זה היה הדבר הראשון: לויאליות ללא פשרות. בצוות שלנו הייתה לנו מטבע לשונית, שהשתמשנו בה הרבה – האנאלוגיה הייתה תזמורת. כל אחד מנגן בכלי שלו, ותשומת הלב היא באמת לנגן על פי שמיעה ובהתאמה הרמונית אחד לשני, לא משנה איזה כלי אתה מנגן, אבל זאת לא תהיה קקאפוניה, אנחנו מנגנים תוך רגישות לצלילים של האחר. 
אורי ידוע בספונטאניות, ובכישרון להדביק לאנשים כינויים, ואני לא פעם בישיבות צוות הייתי דרוך שלא יצאו השמות האלה תוך כדי הישיבה, ועסקתי בהסחת דעתו של אורי כדי שלא תצא איזה הערה לא נעימה...
אפרופו ישיבות צוות – לואיס – איך אתה ישן? הרי אני מת על האיש הזה, אבל לא פעם ביקשתי שלא לשבת מולו, כי הוא מטעה – עין אחת הוא עוצם ובעין השנייה הוא עוקב אחרי העניינים.

יוסי: קראנו למשקפי השמש הכהים של יוסי – "סתרשן".
נועה: כפי שבנימין אמר, כלאחד מצא את קבוצת ההתייחסות שלו, ושלמה (ברגר) מצא אותי – כל ישיבת צוות הוא היה מביא לי את הקריקטורות הגסות שלו כדי לקבל משוב ממני.

רחל: כשסיימתי את לימודי וחזרתי ל"כיתות" חששתי שיקשה עלי להתקבל בתפקיד העובדת הסוציאלית וציפיתי, שככל שירות – משנה, לפני תקופה של מאבק להכרה בתפקידי. 
להפתעתי לא כך קרה, ואני זוקפת זאת לזכות נכונותו של בנימין למקצע את שירותי האמנה והטיפול בהורים, נכונות שעזרה לכל הצוות לקבל אותי ולהשתמש בשירות החדש של עובדת סוציאלית למען החניכים.
שוב ושוב הוצגתי על-ידי בנימין כ"יד ימיני" או "אני ידה השמאלית". למרות שהייתה בכך כמובן הפרזה (בנימין מעולם לא היסס לפרגן) לא תהיה זו הפרזה לציין שהתואר הזה שיקף את הגיבוי המלא שקיבלתי מבנימין. הוא גם ביטא את עבודת הצוות והפתיחות המוחלטת (והדו סטרית) של קווי התקשורת בינינו. שיתוף הפעולה הזה, כמו רבים מהעקרונות, הגישות, והאווירה שהזכרתי, הפכו לנכסי צאן ברזל במסגרת החינוכית המקדמת ואומצו במלואם (בסגנון אישי) על ידי נועה וצוות העובדים שהתרחב והלך, כולל עובדים סוציאליים נוספים.

אגדה:
שנת הלימודים תשמ"ה  היא שנת הכ"ח לכיתות המקדמות אנסה הפעם לשרטט בדרך אליגורית דיוקנם של העושים במוסד ואעשה זאת בדרך אגדה.
לפני הרבה הרבה שנים הייתה ארץ ובה מלך ומלכה. הייתה זאת ארץ לא עשירה ולא ענייה, והמלך עם המלכה היו צנועים. לא היו להם אוצרות ולא לבשו בגדי פאר כאמור, צנועים היו אזרחי הארץ וכך היו גם המלך והמלכה. רק אוצר אחד היה להם, אותו שמרו מכל משמר והיה חשוב להם יותר מכל – אבן חן. באבן הזאת התגאו, אותו שמרו מכל משמר והיה חשוב להם יותר מכל – אבן חן. באבן הזאת התגאו, אותה הציגו לפני האורחים ואזרחי הארץ ושמחו מאוד שעה שקרני  השמש היו מפזזות ומשתקפות באבן החן המלוטשת ומפזרות ברק מכל צבעי הקשת אך במשך השנים האבן ניזוקה. לא היא לא נשברה, חס ושלום, רק נתהוו בה שריטות. התעצבו מאוד המלך והמלכה ופנו אל המומחים הגדולים, המפורסמים והטובים בעולם, בבקשם להסיר את השריטות. כל אחד ניסה – אך ללא הועיל. היו שבדקו את האבן, סובבוה בין אצבעותיהם ניסו ללטשה מחדש, והטבילו אותה בתמיסות ומשחו אותה במשחות – אך הכול לשוא. פנו המלך והמלכה אל קוסמים והבטיחו להם כל אשר יש להם כדי לתקן את האבן ולהשיב לה צורתה הקודמת – ואלה ניסו בקסמיהם, אך לשווא. כאשר המלך והמלכה כבר נואשו, ונוכחו שהאבן ללא תקנה  ואיש לא ישיב לה עוד את צורתה הקודמת פנו זה אל זו כדי לנחם את עצמם ולהקל על אכזבתם – כי אהבו זה את זו וצר להם בצערו של השני.
ליצן אחד מחצר המלך, שלא הצליח להעלות עוד חיוך על שפתותיהם, שמע אותם שחים זה אל זו, והוא פנה אליהם בבקשה כי יתנו את אבן החן בידו לזמן מה. ברשותם הוא עזב את חצר המלכות והאבן בידו.
ימים רבים התבונן הליצן באבן החן וסובבה בין אצבעות ידיו, חשב וחשב ויום נטל איזמל דק וחד – וחרט באבן חריטה. ליד אחת השריטות חרט צורה של עלה – והנה השריטה נעלמה כי היא הפכה לקו. במקום אחר צרף בחריטת שלו שריטה אל שריטה והתקבלו עלי כותרת. ובפן אחר של האבן צרף שריטות באיזמלו והתקבל ניצן של פרח.
נטל הליצן את האבן, עטפה בצמר גפן ופנה בדרכו אל המלך והמלכה. המלך והמלכה הושיטו יד לקבל את האבן מידו של הליצן, ומה רב היה כעסם: "כיצד העזת?! איך המשכת בשריטות שלך על פני האבו היקרה שלנו? ביקשנו להסיר שריטות – ואתה עוד הוספת!!" אך הליצן ניצב מולם, הושיט ידו לקבל מהם את האבן, הרימה אל – על כדי לשקף בה את קרני השמש המפזזות בה מחדש, וכך השיב למלך ולמלכה: "הוד מלכותכם! פניתם אל מומחים וקוסמים ושילמתם להם הון תועפות ממשאביכם הצנועים מתוך תקווה להסיר את הפגמים, והכול לשוא.
אני, בכל הצניעות, שיניתי את האבן כך שבשעה שאתם האזרחים תזינו עיניכם בה לא תראו את הפגמים ובמקום זאת תראו פרח יפה . שריטות שהיו כצלקות –  הפכו לגבעול, לפרח, למקור חיים, ליופי טבעי, לצמיחה. הוד מלכותכם! הפגם לא ניתן לתיקון, ואני רק עשיתי כדי לשקף את היופי הטמון באבן. אל תשכחו כי זו אותה האבן – רק חינה שונה. זאת אבן החן שלכם – שלנו אזרחי המדינה!" חיוך עלה על פני המלכה והמלך, והם אימצו אל ליבם את אוצרם היחיד והיפה. ומאז ועד היום אנחנו מחפשי בקרבנו את הליצנים אשר באים לשנות פגמים.
אודות הצוות נכתבה האגדה. אכן "ליצנים", אשר יודעים לצחוק עם חניכים – ואגב כך מנסים לשנות דברים.
כתב בנימין, 1984

נדודים
ממגדל המים אל המוסד הבנוי
שנת הלימודים 1962-1963 הינה השישית במניין "כיתות בנימין, ואף השנה הזאת עומדת בסימן ההתרחבות – הן במספר הילדים והן בצוות העובדים. מ-12 תלמידים בשנת 1957-1958 ל-62 תלמידים בשנת 1962-1963. אך אין בכוונתי להבליט רק עובדה זאת בסקירה, כי אם, בעיקר, את עובדת היותנו מכשיר חינוכי רב-ערך, העונה לצרכים דחופים של משקים רבים בסביבתנו ואף בסביבות רחוקות. 
בעוד שאנו עצמנו, תוך כדי העבודה הים יומית, מכשירים את צוות העובדים לתפקידיו, ואת "המכשיר" לייעודו. אופייה המיוחד של העבודה השנה דרש שינוי מקום. היות והתפנה "גן דרורה" לשעבר, פינינו את ה"צריף הכחול", וכיתתה של שושנה (פניגר) עברה ל"צריף הצהוב", ואני עם הקבוצה הגדולה, עברתי ל"גן דרורה" לשעבר.  איתי עברו לשם רחל ואברהם, חדר עבודתי וחדרה של ורדה, בעוד שמיכל, יהודית ואני, תופסים חדרים בבית המשמש לנו כחדר-אוכל, דוד קיבל סוף-סוף מקום מתאים יותר לחדר מלאכה – את צריף הכיתה הסמוך ל"גן דרורה".
כתב בנימין, 1962

רחל: ... ההסתגלות לשינויים המתמידים במיקום המפעל ובתנאים הפיזיים שיקפה גם את הגמישות של "הכיתות" וגם את יחסי הגומלין בין גבעת חיים וה"כיתות", כשהצטרפתי לצוות, התאכסנו בצריף הכחול (לשעבר האיזולאטור) והצריף הצהוב (לשעבר גן בלנקה ומאוחר יותר, לאחר שה"כיתות" נדדו לאזור הגנים – הנהלת החשבונות). 
כשהילודה בגבעת חיים הצטמצמה, נכבשו הגנים ובתי הילדים שהתפנו על-ידי האוכלוסייה הגדלה והולכת של תלמידי הכיתות. 
וכשהיה שוב צורך (מבורך)  בבתי הילדים, עברנו לשכונת ביה"ס שהתפנתה עם בנית שכונת הנעורים, חלק גדול מהכיתות שוכנו בצריפים הרעועים שהועברו בזמנו מגבעת חיים המאוחד. רק כשנבנו בתי המלאכה לבנים ואחר כך "המרכז לבת" זכינו למבנים שתכננו בהתחשב בצרכי המסגרת, ועימם לתחושה של קביעות – מה. 
למרות תנאים די פרימיטיביים, לא זכור לי אפילו מקרה אחד, שמצב המבנים היה נושא להעמדת תנאים מצד מי מהעובדים בצוות או מי מהורי התלמידים או מחנכיהם (והם הרי "הלקוחות" שלנו). כולנו הסכמנו להתעלם מהקנקן ולהתרכז בתוכנו. את סביבות הצריפים שיפרנו על-ידי גינון ואת חדרי המשרדים מלאנו בעבודות מרהיבות של התלמידים – עדות לעבודה שנעשתה בין כותלי ביה"ס.

אברהם: שנים רבות לא היה בביה"ס "חדר מורים", אך לעומת זאת היה לנו חדר אוכל פרטי, בו היינו אוכלים את ארוחת הבוקר. עד היום אני מתגעגע ל"קשקוש" הגדול עם הבצל ולדייסה המעורבבת בריבה, אותם זללנו ו"הם" מצידם השמינו אותנו. 
"הרומן" של ביה"ס עם חדר האוכל של המשק נמשך כבר שנים רבות. למעשה, ברגע שביה"ס התחיל לקלוט תלמידים רבים מכל רחבי הארץ שנזקקו לשירותי  אומנה, גבר הצורך גם במתן ארוחת צהריים לתלמידים, ואז חדר האוכל הקטן שלנו כבר לא יכול היה לעמוד במשימה. משך הרבה שנים עלינו לארוחת הצהריים בשעה 11.30, כדי שנספיק לפנותו לפני ה"בום" הגדול של החברים.
באותן שנים חדר האוכל לא היה בגודלו הנוכחי, מספר השולחנות היה מוגבל וכנ"ל גם הכלים והסכו"ם. הייתה תורנות קבועה של מורים ששמרו על מילוי שולחנות (כמו בצבא!) ואח"כ דאגו שיהיה שקט ולא תהיינה הפרעות עד שעגלת החלוקה תגיע. בימי החורף ובימים של "טרום מדרכות" הייתה גם בעיה של בוץ ולכלוך ובסה"כ התנאים לא היו אידיאליים.
המצב השתפר כאשר חדר האוכל גדל וכאשר שינו את אופן חלוקת האוכל.
במקביל שונתה גם שעת הארוחה ל-13.00 וזאת כדי לא לשבור את יום הלימודים ולאפשר רצף של שיעורים לפני הארוחה והנסיעות לבתים. אין ספק שהמפגש היום-יומי הכפול (בוקר וצהריים)  של מאות תלמידי עם חברי המשק בחדר האוכל הוא אחד מההישגים הגדולים ביותר של קהילת הקיבוץ, הישג שאין לו אח ורע בשום מקום אחר! על כך כל הכבוד!

איה: בהתחלה לימדתי בכיתה שהיום היא ספריית הילדים. החדר בבית הכולל, שהיה מיועד לחדר אוכל, היה חדר המלאכה. עסקנו בעבודות שונות: הדבקות, ריקועי נחושת, קרמיקה.
השנה הייתה שנת 1967. היו מעט ילדים, והייתה אינטימיות רבה. הילדים באו בקבוצות קטנות.

ורדה: זה לא היה כל כך פשוט, כי כל סוף שנה, בקיץ, היינו צריכים לארוז את כל  התיקים ולהתאכסן באופן זמני במבנים שונים, כי בגבעת חיים הייתה קייטנה לילדים מבחוץ, והם שוכנו במבנים של בית הספר שלנו. בלי סוף נדדנו בכל הקיבוץ.

אברהם: אפשר לכנות את מבני ביה"ס "לדורותיו" בשם "הסהר הפורה", אם לוקחים את "נתיב הנדודים ממגדל המים דרך הצריף הכחול, הצריף הצהוב, הכיתות הבנויות, כיתות הצריפים הצמודות למשק הילדים וכלה בקמפוס הנוכחי – רואים את הקשת הרחבה של סגנונות בניה מבנים קשוחים צריפים ואלתורים מאלתורים שונים בדרכו "האימפריאליסטית" של המוסד בתוככי הקיבוץ.
לכל אחד מאתנו ישנן הפינות הפרטיות שלו, אך אין ספק שעל כולן מאפילות חוויות הצריפים המטים לנפול והניסיונות לייצבם, לייפותם ולהופכן לכיתות לימוד.
כולנו עדיין זוכרים את ימי ההכנה לשנת הלימודים. היינו מופיעים עם כלים וחומרי ניקוי מסורתיים, אך לא פעם גם עם טוריה ועם מספריים גדולים, להם נזקקנו בניכוש "גינת הבית" הפרטית שצמחה בין המרצפות והסדקים שבקירות. לא נשכח גם את הדליים והגיגיו בהם אספנו את מי הגשמים המטפטפים מהתקרה והמשווים לכתה אווירה אירופאית חורפית חמימה ורטובה.
הקשר אל הצריפים נשא אופי רגשי עמוק. קחו לדוגמה את בנימין שליבו ממש ניקרע כאשר שמע שהולכים להרוס את צריף ההנהלה הישן, כדי לפנות מקום לבנייתו של בנין המנהלה החדש. התנגדותו הייתה כה חזקה עד שאפילו איים כי  "בזמן שיבואו הבולדוזרים אני אבוא ואשב בתוך המבנה ואז אולי לא יהרסו אותו!"

אורי: בנימין היה מנסה תמיד "למכור" למורים את הצריפים ככיתות הכי טובות.
הוא היה מנסה לשכנע אותי שהכיתה הזו היא הכי טובה, ושאם זה היה תלוי בו הוא גם  היה משכן בה את ההנהלה... כל הטענות שלי לא עזרו, הייתה שם פינה שהרצפה שלה הייתה עקומה ואי אפשר היה להעמיד בה את הארון, ובנימין היה טוען מולי: "מי אמר שהארון צריך לעמוד דווקא כאן?"
בסופו של דבר כשכבר קיבלתי צריף, קיוויתי שלפחות הציוד של השולחנות יהיה טוב, אבל לא, גם כאן תמיד היו נאספים כל השיירים, אני חושב שהייתי תמיד הכי מקופח...

לואיס: היה צריף אחד מסוים – הצריף הצהוב הגדול – שבמיוחד עבר כמה וכמה גלגולים: קודם הוא היה כיתה, אח"כ חדר מורים. כשהוא שימש ככיתה הייתה בעיה, כי הייתה שם מדרגה עם עמודים באמצע הכיתה, וכשעמדתי מול הכיתה  נעלמו לי כמה תלמידים, כי העמודים היו מסתירים אותם... הצריף הזה גם עבר  כמה נלנולים בצבעים שלו – אח"כ הוא היה ירוק.

סימה: כשאני נכנסתי לעבוד במקום ורדה נכנסתי לצריף ירוק, שהיום שוכן בו האוסף של פינדה – "הקיבוץ של פעם". הסיוט הכי גדול שלי בהתחלה היה להגיע עד החדר של בנימין  עם כוס קפה מלאה. הייתי צריכה לרדת שלוש מדרגות מהצריף, לעבור את כל החצר, גם כשהיו בה ילדים, ולהגיע למבנה של הכיתה בה שוכן חדרו של בנימין, וזה היה גם בחורף – כשירדו גשמים...

נועה: מבנה אחר, שקשה לתאר שפעם לימדו בו והוא קיים עד היום – פינדה  אכלס אותו במוצגים מהקיבוץ של פעם. בשלב זה – על סף שנת הלימודים החדשה, בפתח שנות האלפיים – אנחנו מנהלים מלחמה כדי לקבל את הצריף הזה בחזרה. אני רוצה את הצריף לאבי אושרי, כי כפי שדיברנו קודם – גם חצרן אצלנו הוא לא רק חצרן, תמיד יש מסביבו אשכול של ילדים, שגם לומדים אחזקה ובדק בית, ואין לו מקום בצריף הקטן, וכך יהיה לו גם חדר עבודה נוח, זה לא רק האנשים שמתגמשים, אלא גם המבנים.

בנימין: אגב צריפים, אני רוצה לספר לכם סיפור: דלאקאטו ביקר אצלנו פעם, והוא ראה את הצריפים, וראה את התחלת הבניה של "המרכז לבת", והוא לקח אותי הצידה שם את ידו על כתפי ואמר לי: "תשמור שהרוח שנושבת בין הצריפים לא תלך לאיבוד". אני עוד צחקתי ואמרתי לו שהרוח נושבת גם בתוך הצריפים אבל אני חושב שזה נשמר עד היום.

באמצע הדרך
שני אירועים שהם ציוני דרך משותפים מצטלבים כמעט באותו מועד: חג המשק, שמציין 45 שנים לייסוד בית גבעת חיים איחוד, ו-40 שנה מאז פתיחת הכיתה הקטנה במגדל המים, היא "כיתת בנימין", שמאז הייתה למוסד חינוכי ושמו היום "שפרירים".
דרך משותפת, או נכון יותר אורח חיים משותף לנו. וכשם שבתולדות גבעת חיים איחוד יש אבני דרך שממחישות כיצד תקוות היו למציאות ותוכניות שהתגשמו – החל מיציקת היסודות לצריפים הראשונים וחריש התלם הראשון, ועד בנין בתים ושכונו וייסוד מפעלים ובינם דשאים ונוי מרהיבי עין ולב – כך גם הדרך מן המגדל אל "הצריף הצהוב", "האיזולאטור", הבית הכולל שהתפנה, העתקת המוסד אל קרבת משק הילדים, בנין "המרכז לבת", בנין בית הספר ובנייני המנהלה.
אלה אבני דרך שקל למנותם ולהיזכר בהם, שהרי נשתמרו תצלומים, פרטיכלים של ישיבות המזכירות וועדות שונות. אבל יש גם ציוני דרך אחרים, חשובים יותר, קשורים בתולדות מוסדנו והם שמות של חברים שכבר אנם אתנו. דמויות שהיו לא רק ציוני דרך כי אם אבני יסוד: אמי הורוויץ, עדי נחמני, אבנר לס, טוני אזניה, יוסף הורוויץ, רבקה קראוס, גרטה יחיאלי, קטה וויל, חנהל'ה לנג, חיים ידיד, עופר פניגר, שושנה פניגר, וורדה קליימן, ברברה בר-אילן, אטה מירון, זכרם לברכה. אלה הם אבני היסוד בדרכנו.
כל אחד ואחת בדרכו ובייחודו היו שותפים למחשבה, עשייה, עצה, תכנון ויצירה של מפעל חינוכי יחיד במינו שתמציתו: לגעת  לעודד – כדי לישר גו; להרים ראש, ולהביט לעבר האופק; לטעת אמון ואמונה – כדי  לעמוד מול אתגרים; ללמוד ליפול – ולקום ולהמשיך; למצות פוטנציאלים – כדי למצוא מקום ראוי בחברה.
הזכרתי בכבוד רב ועמוק את השותפים והוספתי בצד שמם "זכרם לברכה". מי הם המאות, שבלא פחות כבוד אקדים להם "ייבדלו לחיים ארוכים". לא אוכל למנות כאן כל השמות, הוסיפו את השמות בעצמכם – כי אתם מי שבהם המדובר – בני משפחת גבעת חיים איחוד!
האנאלוגיה שעולה בדעתי לתיאור המוסד החינוכי המיוחד הזה , היא אריג רב-גוונים ובו צורות שונות, לעיתים משונות – אבל בעינינו לעולם לא חריגות. אריג זה מתוח על גבי מסגרת גדולה ויציבה. וחוטי השתי והערב, בלעדיהם לא היינו יכולים לארוג, הם אתם, חברי קהילת בית גבעת חיים.
בתולדות החינוך מסופר על פואמות פדגוגיות מרגשות ומלהיבות הן בארצנו והן בעולם. בעולם – מוסדות כמו של מקרנקו, סאמרהיל של ניל, בית הספר וולדורף, ובארצנו - פנימיות בתי הספר החקלאיים, כפרי נוער, "ורדים" ועוד – כל מוסד וייחודו ומשנתו. אבל, במשך הזמן מוסדות אלה פשטו צורה ולבשו אדרת שונה ויש מהם שנמוגו ונעלמו בין דפי אנציקלופדיות וספרים שמספרים בהתרפקות נוסטלגית את ימי הבראשית שלהם, אך לא אנחנו! כוונתי בלשון רבים לכם, חוטי השתי והערב, ולנו – הממשיכים לארוג את האריג. אנחנו ממשיכים כבר 40 שנה לייצר אריגים שמשמשים ככסות לנער, לנערה ולמשפחותיהם. כסות עמידה בצינת המציאות ויפה גם בימי חג.

כ-85 חברי צוות "שפרירים" שוקדים במסירות, חריצות ורגישות במעשיהם.
נהגתי לתאר את ה-צוות ואת עצמי בתוכם – בהשתייכות לשתי קבוצות. חברי המשק וחברים של המשק, שהרי במשך שנות עבודתנו המשותפת היטשטשו ההבדלים בין חברים ל"שכירים", ובמקום המבדיל נוצרת זהות אחרת, משותפת של "גאוות יחידה".
תמיד התגאיתי בשלושה דברים שמאפיינים את מוסדנו, שעה שהצגתי עצמנו בפני קבוצות של אנשי מקצוע שפוקדים אותנו מידי שנה:
א. מוסדנו ממוקם לא בפאתי המשק, רחוק מעיני כל, כי אם בסמוך לבית הספר "משגב", בקרית החינוך בקיבוץ.
ב. פעמיים מידי יום עומדת האינטגרציה שלנו בנוף האנושי של המשק במבחן לא פשוט – בחדר האוכל של הקיבוץ, ולמרות הקושי שבצפיפות, החיכוך הבלתי נמנע "וההתלקחויות" הקצרות אך חריפות, כולנו עומדים במבחן זה בגילוי כושר הסתגלות ראוי לכבוד.
ג. אנחנו, צוות "שפרירים, לא נגועים ב"מחלה" האופיינית למוסדות חינוך –
ד. השחיקה. עשרות חברות וחברים ממשיכים, שנה אחרי שנה, ב"מלאכת האריגה". נכון, לקראת סיום שנה אנחנו עייפים ולעתים מותשים, אבל מידי שנה אנחנו מחדשים ימינו כקדם וממשיכים. ככתוב בשיר "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב".
ה. אם תורשה לי נימה אישית, אוסיף סיבה רביעית לגאוותי: לפני ארבע שנים פרשתי מניהול פעיל של המוסד, ובשעת פרידתי מתפקידי הקודם הגשתי למזכירות מסמך, נייר עבודה, שכותרתו "פרישה – בלי ניתוק".

את ניהול המוסד העברתי לידיה האמונות של נועה. מספר שבועות אחרי שהתמקמתי במשרדי הקטן באזור המתנדבים קיבלתי מנועה ברכה לראש השנה, אני מביאה כלשונה:

לבנימין,
אני מנצלת את החג הלאומי לכמה מילים פרטיות.
עברו כבר שבועיים מתחילת השנה, והכול בסדר...
אפשר להגיד כל מיני דברים – שאני מתפקדת, שהצוות מיומן ומנוסה.שקיימים דפוסים שיעמדו לי עוד הרבה זמן, שיש עוזי, סימה, אברהם. בכל זאת, אני לא מאמינה שיש עוד מישהו בעולם, שהעביר מקום יקר לו, חלק ממנו, בשר מבשרו, בכל כך הרבה חוכמה, רגישות וסימפטיה, שהפלא ופלא, אני חשה בטחון, גם רגיעה, גם נוחות טבעית אתך.
כאילו אין דבר יותר טבעי ומובן מהסיטואציה הזאת.
על זה אני מלאה התפעלות.
מגיע לך לא שנה טובה, אלא שנים טובות ורבות של עשייה ומנוחה, התרגשויות ושלווה, פעילות ונחת, לא יותר מידי משום דבר ועל הכול שתסוכך הבריאות.
שנה טובה גם לשושנה,
נועה

ועל כך גאוותי שמאפשרת לי "לתקן" את הפסוק "בנים גדלתי ורוממתי והם לא פשעו בי ..."
רשימה ארוכה ואין כוונתה לסכם תקופה, כי אנחנו רק באמצע הדרך. אסיים הדברים מתוך "להיות מעורב"  (ע' 245):
"... אני מאמין, כי בשנים הבאות, כלומר בעתיד הנראה לעין, נמשיך לפלס שבילים דו-סטריים בין בתי החינוך של הקיבוץ ובינינו. המסגרת החינוכית המקדמת. ובקרב המדשאות, שמעולם לא הפרידה גדר ביניהם, תצמח קריית חינוך רב צדדית ורב-גונית – קריה מיוחדת לחיינו, העונה באותה מסירות, בכושר אלתור וביכולת יצירה לצרכי החינוך המתקדם – כמו לחינוך המקדם.
שני בתי חינוך לערכים ולהקניית מיומנויות, מן הבסיסיות ועד לידע מתוחכם.
בימינו, בגבור הלחצים על הצעירים המחפשים את דרכם (ואת עצמם), חשוב לשוב אל החינוך. נעשה זאת יחדיו, בית-חינוך בצד בית-חינוך. נסלול את הדרך שתבחן בערכים אלה במוטיבציה בריאה, בסיפוק ביצירה ובמעש, במקום הישגיות ו"הספק". שחרור כוחות הפרט – על ידי דיפרנציאציה ואינדיבידואליזציה. שותפות בתהליכי החיים של עבודה, מלאכה ויצירה".
תאמרו "חינוך מיוחד"? טעות! זהו חינוך בעל ייחוד, ובתור שכזה – יצירה, ורק מעשה כזה ראוי להיקרא חינוך. תם ולא נשלם, ועל כן חזק חזק ונתחזק.
בנימין שפריר – יוני, 1997

נתנו במלאכה:
אדירי דינה  *  אופיר איריס  *  אופיר יונה  *  אושרי אברהם  *אייזנר גילה  *  אייזנר הדס  *  אייכנשטיין רחל  *ארזי חוה  *  ארזי כרמית  *  ארזי אליעזר  *  אמיתי סימה  *  אנקורי עדית  *  אסטליין אורי  *  אקשטיין דלילה  *  ארבל עירית  *  בוארון יעקב  *  בוניטוב דבי  *  בורנשטיין יעקב (ז"ל)  *  בכר ריקי  *  בן-אברהם עידית  *  בן-שחר ערה  **  בן-דוד חנה  *  בן יון מאיה  *  בן יון שלומית  *  בני אבשלום (ג'רי)  *  בני פאם  *  בן-שלום חנה  *  בר יהודית  *  בר-אדון רעיה  *  בר אילן ברברה (ז"ל)  *  בר אילן רותי  *  בר-אילן תמר  *  ברגר שלמה  *  ברו עמירה  *  ברוך גולן זיוה  *  גולן צביה  *  גור-לביא  נורית  *  גורן יונה  *  גיל ניצה  *  גלילי יפתח  *  גפן רון  *  גרוסמן יהודית  *  גרינברג הלן  *  גרשונוביץ דניאל  *  גשן ימימה  *דור מרג'י  *   דיאמנט יוסי  *  דייג נורית  *  דקל יעקב  *  הדר דבורה  *  הוזיד לואיז  *  הוכדורף אסנת  *  הורוביץ משה  *  הישראלי לאה  *  הלוי מיכאל  *  הרגיל רותי  *  הר-אריה פרץ  *  הרץ לאה  * הררי ניצה  *  הרצוג אברהם  *  וולקן מירי  ** וידנפלד לימור  *  ויונטה לואיס  *  וייל קטה  (ז"ל)  * ויקטור מרקו  *  ויקטור רוחמה  *  ונקרט עפרה  *  ורדי אגי  *  זיו יהודית  *זיו יהושע  *  חביב יוסי  *  חדש פלה  *  טפירו יוסף  *  טרלובסקי צבי  *יגר מונטי  *ידיד חיה  *  ידיד נחום  ) יחיאלי גרטה  *  יפת מרים  *  *  ילובסקי מיכל (ז"ל)בהן יעל  *  כספי רותי  *  כפרי מירל'ה  *  לב עמיר  *  לביא טובה  *  לבני אילה  *  לבקוביץ גיל  *  לב-רון יפתח  *  לדני מאיר  *  להב שירה  *  לוי ישראל  * לוי נועה  *  ליפמן הלל (ז"ל)  * לין אורי  *  לין חיה  *  ליפמן מימי  * למפרט ירון  *  לנג חנה (ז"ל)  *  לקר נעמי  *  לשם דבורה  *  מגידיש דהליה  *מדיני עמי  *  מדיני פולין  *  מדיני רותי  *  מוהר יגאל  *  מורג חנוש  *  מיכאלי תמר  *  מירון אטה (ז"ל)  *מצקין יעל  *  מרינוב אורה  *מרקוס יוסי  *  נאמן חיה  *  נבון עוזי  *  נוי רינה  *  נויבורגר דורון  *נוף אורה  *  נחמני רחל  *  נעים גלית  *  סבוראי אסנת  *  סבוראי רעי  *  סיזל מאיה  *  סלייבי כריסטופר  *  עמי-גא נימה  * עוז עמיר  *  עמרם יהודה  *  ענבר רחל  *  פוגל אילת  *  פיינברג רות  *  פירסטטר יהודית  *  פלבר אסתר  *  פלבר מרים  *  פלד אילנה  *  פלד (בן-ארצי) שרה  *  פלדמן יצחק  *  פלדמן תמר  *  פלוטקין סיגל  *  *  פלוטקין ציפי  * פניגר עופר (ז"ל)  *   פניגר שושנה (ז"ל)  * פרי דודו  *  פרידמן אלה  *  פרנס מירב  *  פרנק שביט  * פרס יעקב  |*פרקש יונה  *  צביון אילנה  *  צור גלצנגן דבורה  *קארי רויטל  *  קדמי עירית  * קידר אלן  * קוטר רבקה  *  קליימן ורדה (ז"ל) קלמן נדין  *  קלעי רונן  *  קמון רותי  *  קמרמן (צ'רבינקה) זהבה  *קרול דרורה  *קרישטל שלי  * קדמון דיאנה  *רבה יוסי  *  רבינוביץ רבקה(ז"ל)  *  רבס דניאל  *  רובין בלהה  *  רוזין צפריר  *  רוזנברג (אנגל) חינה  *רוקמן גייל  *  רותם רבקה  *  רז לי  *  רסיס גל  *  רשף שמעונה  *  שאלתיאל מלוינה  * שביט יפתח  *  שבת ששי  *  שגיא נורית  * שוחט איה  *שורץ ליאור  *שוחט אילה  *  שטנסקי דוד (ז"ל)  *  שלמון עמליה  *  שנהר בלה  * שפע חוה  *  שפע ימימה  *  שפע פינדה  *  שפע ראובן  *  שפריר אוהד  *  שפריר בנימין  * שרון נתניה  *תורג'מן יוסי  *