כניסת חברים ותושבים

ליום הנחת אבן הפינה / אברהם שניר 30.5.1952
ליום הנחת אבן הפינה עם האיחוד
אברהם שניר (כפר סאלד לשעבר)
30.5.1952

בצער רב ובכאב עמוק הגענו להכרעה הגורלית לנטוש את ביתנו בו השקענו את מיטב שנותינו. עשינו את הצעד הזה לאחר שפסו כל התקוות להגיע לאיזה שהוא הסכם עם חברי הקיבוץ המאוחד. בשלב מסוים של המשא רמתן היינו מוכנים אפילו לכך שהמשק יישאר במסגרת הקיבוץ המאוחד, ובלבד שיובטחו לנו זכויות מסוימות כאנשי תנועה. אולם הדבר לא ניתן לנו. לאחר הכרה זו, הועמדנו, בדרך הטבע בפני שאלה שנייה שהיא לא פחות גורלית וקשה: לאן? מה המקום שבו נוכל להשתלב מחדש במסכת היצירה הקיבוצית ללא התבטלות עצמית, מתוך סיכוי מקסימאלי של שמירת עצמיותנו אשר התגבשה במשך שתי עשרות שנים של חיי קיבוץ. 
כיום איננו חברה צעירה, אלא חברה שמסכת חייה מסובכת. בחברתנו הורים זקנים, חברים וחברות שנחלשו מעמל החיים, ילדים, שביניהם כלה שהתבגרו עם בעיות חינוכיות קשות, חברים שבצדק, אינם רוצים לנטוש מקצועות שהתמחו בהם, ורכשו ניסיון, ובהם גדלה אישיותם כאנשי קיבוץ. כמתיישבים. ידענו, יש כבר טכניקה מפותחת ביותר של טרנספלנטציה, של נטיעה מחדש, של צמחים ועצים. האם יש גם איזו טכניקה של עקירת מתיישבים מקרקע גידולם ונטיעתם מחדש, תוך כדי בטחון מינימאלי בהצלחת הקליטה המאפשרת צמיחה מחדש? ידענו שאין טכניקה כזאת. הננו מקווים שלא יהא צורך בפיתוחה ויבוא יום ותנועתנו תצעד לא בנתיב הפילוגים אלא בדרך המלך של האחדות, לא אחדות כפויה אלא אחדות מתוך הכרה ורצון טוב.
אולם אחת למדנו מניסיוננו כמתיישבים. טעם החיים היא היצירה, יצירת משק וחברה. ואם חברה חדורה הכרה זו הרי הקשיים המתלווים בדרך היצירה אינם מרפים ידיים ואינם משפילים כוח, אלא להפך, בתהליך התגברות עליהם מלכדים ומגבירים כוח, מוסיפים גאווה, מזקיפים את הקומה, מרוממים את הרוח. משום כך אמרנו : יצירה חדשה ! בקטע אחד של היצירה אולי מתבוננים ומסתכלים בלבד, בקטע אחר נהיה פעילים ממש. יידרש מאמץ גופני ורוחני, לחדוות היצירה המחודשת. והמפעל בכללותו יצמח לנגד עינינו כולנו. מניסיון החיים למדנו עוד לקח: מתח את כוחך, אך מדוד אותו היטב, אל תקבל על עצמך משימה שלא תוכל לה. תשתף כוח לכוחך אתה! 
עם הפילוג לא נטשנו את הערכים ההתיישבותיים שעליהם התחנכנו בקיבוץ המאוחד. בכפר סאלד לא נתנה לנו, מבחינת תנאי הזמן ותנאי ההתיישבות, האפשרות להגשים את מאוויינו. שרנו את הפזמון "כפר סאלד יהיה קיבוץ גדול מחר", אך הפזמון לא הפך למציאות. באיחודנו עם חברי גבעת חיים אנחנו רואים סיכוי, ואולי יותר מסיכוי, להגשים חלום זה. רומזים כבר האופקים הנרחבים של חברה גדולה ורבת אפשרויות. ושוב לא טמיעה בישוב שהנו כבר גדול ועומד על תילו, אלא ישוב גדול לערך בראשית צעדיו שהנו מנוף לישוב גדול יותר בעתיד. 
אין אנחנו נטע רך, הננו מבוגרים, הננו חברה שחושלה בחזית העבודה העברית במושבה, בתנאי התיישבות קשים בגליל, בהגנה בגבול הצפון, במלחמת השחרור, במאבק המר אשר היה נטוש בקיבוץ המאוחד. אך העקירה מן הבית ודאי השאירה משקע בעקבותינו. הפצע עדיין טרי, וקיימת בוודאי בחברתנו איזו רגישות שאין להגדירה, העלולה להופיע בצורה זו או אחרת בתקופת ההחלמה מאסון הפילוג. אך אין אנו זקוקים לחממה, אנחנו צריכים הרבה פחות מזה ואולי יותר מזה. אנחנו זקוקים להבנת אחים לצרה. משום כך הושטנו לחברי גבעת חיים יד אחים.
לחברתנו רכוש גדול: 80 ילדים, ביניהם כאלו שבעוד שנים מועטות יצטרפו לשורות החברים. פיתחנו מערכת חינוך צנועה, אך מוטעמת לטעמנו והשקפותינו החינוכיות. נוכחנו שהשקפות אלו, אם גם אינן זהות עם השקפות חברינו בגבעת חיים הרי הן אינו מנוגדות ניגוד כלשהו. בהמשך למסורת החינוך אליה התרגלו עובדי החינוך שלנו, ואף ילדינו, במסגרת חברת ילדים גדולה שבכיתותיה ובקבוצותיה ילדינו משתלבים השתלבות נפלאה, שעוררה את התלהבות המחנכים משתי החברות המתאחדות, ראינו פיצוי מה לילדינו ולמחנכינו כאחת.
לחברתנו אופי משלה הנובע ממוצאה, עברה ותהליך גיבושה כחברה קיבוצית. אנו יודעים : לא הכול חיובי באופי זה, חברתנו פחות מדי מגוונת, אולי הומוגנית יתר על המידה. אך לא רק בנו האשם, לבצורת שבאה על התנעה הקיבוצית מבחינת צמיחתה והתעשרותה בגוונים נוספים של האוכלוסייה, יש יד בדבר. וכיוון שכאלה אנחנו- עמדה בפנינו השאלה באיזה קרקע חברתי נטע את חברתנו מחדש. האם האם נמשיך בדרך בה הלכנו או נמצא ביחד סגנון חיים התואם את כולנו.
הננו מוכנים לקשיים העומדים לפנינו בשטח התנאים החומריים, הפנימיים הקשורים בהתחילה מחדש, אך העדפנו את המתאים יותר, את הקשה פחות בשטח התנאים החברתיים, תרבותיים, אנושיים, רגשיים. אין אנחנו מצדיקים דרך זו תדיר ובכל המקרים. חשבנוה למוצדקת בתנאי חברה נעקרת וניטעת מחדש. הנה צועדת חברתנו לקראת האיחוד בשורות מלוכדות שכמעט שלא ניבקע פרץ בחומתה. והרי זו אותה חברה, שיריבים מוסתים ומסונוורי-שנאה ניבאו להתפוררותה, ורקבון, בגידה בערכי התנועה הקיבוצית ופנית עורף לכפר. אנחנו גאים על ליכודנו זה.
האם ביתו החדש נועד להיות בית- הבראה בו נרפא את פצעי העבר? לא ולא! הפצעים יגלידו ובסופו של דבר תישאר – כך אנו מקווים - אך צלקת, סימן חיצוני לימים סוערים שחלפו. 
ביתנו ייעוד לו, יעוד טבעי ונורמאלי: להיות בית לרבים, רבים מאד, ביתם הראשון במולדת, שלא יוחלף עוד בשום בית אחר.
נ ח ז ק   ו נ א מ ץ   ל ק ר א ת   מ י ל ו י   ה י ע ו ד !
אברהם שניר