כניסת חברים ותושבים

הנקודה, גרי ברשלום
הנקודה, גרי ברשלום 
גבעת חיים איחוד

הקמנו צריף גדול בצפון הקיבוץ – חדר האוכל שלנו. בחדשים הראשונים היינו עדיין בתוך קיבוץ גבעת חיים. פעלנו כיחידה נפרדת. כל אחד השתתף בעשייה של ה"נקודה" ושל החברה החדשה. היו וויכוחים סוערים על הדרך הרעיונית, עד שהחלטנו לקחת את גורלנו בידינו וליצור קיבוץ חדש. היתה כאן הזדמנות בלתי חוזרת לעצב קיבוץ "כבקשתך", היו וויכוחים על צורת הבנייה, למשל האם השירותים בבתים ישמשו גם מטבחון, או לבנות שני חדרים נפרדים. אריה שינדלמן, השמן, שזה עתה חזר מחו"ל העדיף חדר רחצה גדול הכולל את המטבח. ואילו ישראל כ"ץ, הרזה והגבוה, העדיף מטבחון נפרד. וזה אשר התקבל. יש לציין שהיינו הקיבוץ הראשון שבנה מטבחון במגורי החברים. 
וכן עמדה השאלה הגורלית של שיכון הילדים. האם לבנות בתים המותאמים ללינה משפחתית או להמשיך במסורת שלנו של לינה משותפת. כלומר בתי ילדים עם לינה. מהי לינה משותפת ידענו, אך כדי להחליט הביאו לאספות שלנו חברות מקיבוצים וותיקים בהם הייתה לינה משפחתית כמו עין חרוד, קריית ענבים ועוד. 

היינו קבוצת חברים שדגלנו בלינה משותפת. והנה הגיע חג הפורים התארגנו והעלינו תמונה של בלגן משפחתי בלינה משפחתית. והרי הליהוק: אב המשפחה:חנה כ"ץ, אם המשפחה אני גרי, הבן בגיל הנעורים: אדית מדיני, הבת בגיל הגן: מרים ארזי, והתינוק ישראל כ"ץ. הייתה מהומה למופת: התינוק, בפיג'מה של אריה שינדלמן, בכה ללא הרף, הבת הקטנה תקעה בחצוצרה ושיחקה בכדור, הבן הגדול ניסה ללמוד, האם ניסתה לבשל ארוחת ערב והאבא ניסה לעשות סדר, ומהר, כי היה עליו לצאת לסידור עבודה, כפי שהיה נהוג אז. כל זאת בהצגת פורים. הייתה הצלחה גדולה, עד כי העלינו את המחזה שוב במסיבת הפגישה עם חברי כפר סאלד שהצטרפו לקיבוצנו. כנראה שגם הצלחנו כי בהצבעה שנערכה הוחלט על לינה משותפת שהייתה בקיבוצנו עוד 30 שנה. 
כל זאת עוד לפני הנחת אבן הפינה, ולפני האיחוד עם חברי כפר סאלד. 


המעבר לנקודה
הקימו קודם כל שכונת צריפים ובינם מקלחת ציבורית ושירותים. אני עמדתי על כך שאהיה בין הראשנים שיעברו לגור ב"צפון". הייתי מוכן לגור בצריף, כיאה לתחילת יישוב. היו אלה צריפים חדשים ויפים, כל חדר עם מרפסת ושבילי בטון בינם. בוועדת המחנה היו כרגיל וויכוחים סוערים על כל פרט. ישראל כ"ץ הפיל, הראשי, הדוחף וסוחף ועובד ללא לאות הציע שצריפים אלו יהיו בצבעים שונים אך הוועדה החליטה נגד קולו שכל הצריפים יהיו בצבע אחיד- בז'. ישראל לא היה מרוצה מהחלטה זו וצבע את כל הצריפים בצבעים שונים. 

עוברים מהמאוחד לאיחוד 1952-54 צילם עמרם נבו

עוברים מהמאוחד לאיחוד 1952-54 צילם עמרם נבו


הגיע היום שעלינו היה לעקור מגבעת חיים לעבור צפונה לנקודה. הגיע יגאל עם פלטפורמה רתומה לטרקטור, והעמסנו את מטלטלינו המועטים. חברי, שכני הביטו בי בצער אך אני הרגשתי שאני יוצא להרפתקה גדולה, להתחלה חדשה. לשואלים ולתמהים הבאתי תמיד את המשל הבא: אנו משולים לדיירים בבית גדול שלידנו גר שכן די נחמד שלא הפריעה לו כלל התנהגותנו בשבתות ובחגים ואנחנו לא שכחנו לברכם בכל חג. כך עברו השנים בשלווה עד לאותו היום בו הוא, שכני הדתי הפך בין לילה לחרדי. דפק על הקירות שנפסיק רדיו בשבת, ועוד ועוד. לכן החלטתי במקום לצאת למלחמה תמידית, לעזוב את הבית לאי וודאות בעתידנו מאשר לחיות בסיוט יומיומי, ולבסוף גילינו שהעזיבה המהירה וההנתקות גרמה לכך שנפרדנו בטוב. והפצעים נגלדו מהר. 
כיום נמצאים שני קיבוצים פורחים שהיסוד הכלכלי של שניהם הוא בית-החרושת "גת" שמנהליו הנבונים ידעו כל-כך לשמר אותו מחוץ לסכסוך. 

המקלחת ציבורית בבניתה

המקלחת ציבורית בבניתה


בתוך שכונת הצריפים בנינו מקלחת ציבורית, במקום המקלחת הארעית שהייתה ללא גג. ובנגריה הכינו כפכפי עץ עם פסים מפנימיות צמיגי מכוניות. מקלחת זו הייתה קיימת עד אשר פרקו את שכונת הצריפים כדי לבנות שם שיכון לבני הקיבוץ הצעירים שברובם כבר נולדו בקיבוץ החדש. 
ובינתים התקדמו הבתים עבורנו. לאחר יישור וכיסוי הערוצים הרבים מיהרו לשתול דשא ולסלול דרכים פן ישטוף הגשם הראשון את המילויים. היה זה חיזיון מוזר: דשא גדול עם דרכים בין מבנים בלתי גמורים.