חסר רכיב

ליביה בר און

ליביה בר און
- טז אייר תשפ"ג
7/2/1940 - 7/5/2023

ליביה ושלמה בראון

ליביה בראון
לפני כ-12 שנה התראיינה סבתא לארכיון.

נולדתי ב-1940, באמצע מלחמת העולם השנייה, בעיירה יהודית טיפוסית -  פרומושיקה ברומניה.
כשהייתי בת שנה, נכנסו הגרמנים לעיירה. החיילים התחלקו בין בתי היהודים, ואלה שגרו אצלנו היו מאד אנושיים והתייחסו אלינו יפה - הביאו לנו שוקולדים וישבנו איתם בחוץ ושרנו שירים. 
אחרי כמה זמן הגיע צו גירוש, ואת כל היהודים ריכזו בעיר הגדולה הקרובה בוטושאן.
הפינוי היה ברגל. כל אחד לקח מזוודה אחת או שתיים, והלכו ברגל עד לבוטושאן. אמא שלי הייתה בהריון מתקדם עם אחי ישראל.
כשהגענו לבוטושן היינו כמו פליטים, כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו.
את אבא לקחו למחנה עבודה, ואמא מצאה משפחה שנתנה לה לגור במטבח שבחצר שלהם.
דודתי דינה גידלה אותי ולקחה אותי תחת חסותה כדי לתת לאמי לטפל בתינוק החדש שכבר נולד מאחר ואבי היה במחנה העבודה.
בסוף המלחמה כשאבא שלי חזר, דבר ראשון שהוא עשה – לקח אותי איתו הביתה. חשבתי לעצמי שבעצם איבדתי פעמיים אמא – בגיל שנה בפעם הראשונה ובגיל שש בפעם השנייה. מאז, כשאני שומעת על מקרים כאלה אני חושבת שלילד זוהי טראומה כפולה.
עלינו לארץ ב-1962.
שאלו אותנו איפה נרצה לגור, ואמרנו בחיפה כי לאמא היה שם אח. אמרו לנו: טוב, אז תגורו בתל-מונד, זה הכי קרוב לחיפה...
התחלנו לעבוד. עבודה ראשונה הייתה בקטיף פרי הדר.
אני הלכתי לחפש אולפן כדי ללמוד עברית. 
לאחר מכן החלטתי ללמוד שרטוט. איך הגעתי לשרטוט? בתל מונד הייתה מועצת פועלים שבה היתה הכוונה מקצועית לעולים חדשים, שם נאמר לי שיש בית ספר לשרטוט בגבעתיים. אני אפילו לא ידעתי מה זה שרטוט... חשבתי שזה משהו שקשור לעריכת סרטים.
באותו הקורס למד גם שלמה שעלה מפולין וכך הכרנו.
לאחר מכן התקבלתי למשרד בתל אביב אצל אדריכל בשם מונג, ואריאלה בתי הראשונה נולדה. 
אלכס קסטן שהיה חבר של האדריכל שאצלו עבדתי הציע לי לעבוד בגבעת חיים איחוד, ואכן הגענו לקיבוץ באוקטובר 1964. 
קבלתי את צורת החיים של הקיבוץ באופן די מובן מאליו בלי לשאול יותר מדי.

ליביה בר און

בקיבוץ נולדו לי עוד שלושה ילדים.
עבדתי כמה שנים בחינוך, בריכוז הגיל הרך, ואחר כך עבדתי במפעל פריגת כחשבת שכר למשך 20 שנה, עד שיצאתי לפנסיה.

ליביה בר און

----------
בפנסיה אמא אהבה ליצור בחוג קרמיקה, אהבה את המפגשים החברתיים, את הגינה הקהילתית ואת המפגשים המשפחתיים. היא אהבה לבשל לנכדים ולשחות בבריכה. היא גיבשה סביבה חברות והייתה אהובה על כולם. 

ליביה בר און

היא השאירה משפחה לתפארת – ילדים, נכדים ונינים, והנחילה לנו ערך משפחתי ושלום ואהבה בינינו. 
היא לא אהבה להיות לטורח ויצאה מהעולם הזה כמו שחיה – באלגנטיות.

ליביה בר און

אמא סבתא יקרה,
אנחנו עומדים כאן היום, קצת נפרדים ממך וקצת גם לא.
היית לנו האמא והסבתא הכי נהדרת וטובה בעולם.
אנחנו אוהבים אותך מאוד ותהיי חסרה לנו תמיד.
סיפור.
היה איש אחד שאיבד את בנו. הוא הגיע לרבי מליובאוויטש לקבל נחמה ועצה.
הרבי שאל אותו כיצד הוא ירגיש אם בנו היה נוסע לחו"ל ולמשך תקופה ארוכה ומשמעותית היה חי במדינה זרה ורחוקה ללא יכולת לתקשר אתו, יחד עם זה שכל הצרכים שלו מסופקים והכל טוב לו ונעים.
האיש ענה שלמרות שאת הפרידה יהיה קשה לו מאד לשאת, הוא יהיה מאושר מאד בשביל הבן.
הרבי המשיך ושאל אותו: "ואילו היית יכול לשלוח אליו חבילות, למרות שהוא לא יכול היה להגיב ולענות לך - היית עושה זאת?"
"כמובן", הוא ענה.
"זה בדיוק המצב הנוכחי שלך", סיכם הרבי. "אתה לא רואה את הבן שלך, אבל הוא בהחלט רואה אותך. בכל מעשה טוב שאתה עושה אתה שולח הודעה לבן שלך; בכל מצווה שאתה עושה אתה שולח לו 'חבילה'. הוא לא יכול להגיב, אתה לא תשמע אותו עונה לך - אבל הוא מעריך את המילים שלך ואת המתנות שלך". חוק שימור החומר אומר ששום דבר בעולם לא מתכלה באופן מוחלט. על אחת כמה וכמה כשמדובר על ישות רוחנית כמו נשמה, היא בשום אופן לא מתכלה ולא נעלמת.
המוות וההתפוררות של הגוף הפיזי לא נוגעים כלל בקיום של הנשמה. היא בסך הכול עוברת לחיות חיים מסוג אחר.
תהא זו קצת נחמה בשבילינו שתתא עכשיו, יחד עם סבא, במקום שכולו טוב.
אז תנוחי בשלום על משכבך.
אנחנו נשלח לך מפה חבילות של מצוות ומעשים טובים ונתראה בתחיית המתים.
אריאלה

ליביה בר און

ליביה
פעם במשרד האדריכלות של אלכס, שרטטנו בתים עם חלונות צרים, להגן עלינו מפני מזג אויר לוהט. ליבי הייתה מומחית ואני טירונית ירוקה, ולכן נסעה עם אלכס דרומה לראות את התקדמות הבניה של מבנים שתוכננו במשרד ולהיות עין מכוונת ותומכת.
מאוחר יותר גידלנו את בנותינו תמר ועפרלי אשר ישנו האחת אצל האחרת. היינו שותפות לאירועים משפחתיים רבים וחווינו את מותו העצוב של גולדי, שלמה, שנהג רק במהירות של 90 ק"מ ואמר שכך אי אפשר למות בתאונה.
ואז עם לידת הילדים האחרים עברנו למעגלים חברתיים אחרים, אך כשנפגשנו תמיד התחלנו בשיחה כאילו רק לרגע נפרדו דרכנו. 
עם הקפיצה לסטטוס הגיל השלישי חזרנו להיפגש בקביעות יחסית. שתינו קפה, דברנו על ספרים, החלפנו מתכונים ושוחחנו על נכדים כסבתות גאות. ליביה אהבה את פול אוסטר ואת אסימוב, אהבה ספרות של מדע בדיוני אך לאחרונה היה קשה לה למצוא ספר טוב. 
במפגשים מוקדמים, ישבנו על כוסית שרי שליביה הכינה מכוהל ודובדבנים, בימים אלו עברה להכנת לימונצ'לו. רק לפני שבוע באה לברך אותנו בבקבוקון לימונצ'לו לרגל נישואי גיל. היה לה מתכון נהדר לחצילים, ולפולנים, רוסים רומנים שבינינו ידעה לעשות רגל קרושה, וזה לא איחס, מתכון מבית אמה, שהיה מזהיר בטעמו המענג. 
כשאני יושבת על הספה בביתה, אני רואה על הכוננית הארוכה, יצירות קרמיקה יפהפיות מעשי ידיה, קערות סרוגות וחיפושיות, פילים, צפרדעים פרצופים ועוד דמויות כיד הדמיון שעינה קלטה באבני הים ובעזרת צבעים מיוחדים שמנחם הזמין לה מחו"ל העלתה בהם חיים.

הגינה של ליביה בר און

הפרחים והירקות אהבו את ליביה. היתה לה יד ירוקה. הפרחים לבלבו אצלה בעצמה והייתה לה ערוגה בגן הירק הקהילתי. מידי שבוע על מרפסת ביתנו היה מונח על השולחן במרפסת, צרור של מנגולד או תרד, בצל ירוק או פטרוזיליה. אני נתתי לה זרעי שמיר כי רק שמיר לא הצליח לה. 
ליבי, בלתי נתפס שאת אינך. אזכור אותך כאשה דעתנית, יוצרת, חיה, נושמת, מתלהבת, חכמה אוהבת קפה רותח וחברה טובה.
אוהבת אותך, תחסרי לי מאוד.
זהבה צ'רבנקה

ליביה בר און

ליביה אהובה 
בדרכך הלכת
בדרכך חיית
בדרכך הראית לנו – דרך אחרת של חיים – עצמאיים, מדוייקים, חכמים, ומלאי טוב לב.
ביום שלישי האחרון, עם מרק שקדים ואפונה שאהבת, ספרת לנו על המלחמה. בשקט – בענייניות – עברתם מהכפר לעיר ושם הופרדת מהמשפחה והיית עם הדודה...
ספרת בקצרה, אנחנו שמענו, דרך עינייך וידייך – את הסיפור הארוך של התלאות והכאב.
נפגשנו פעם בשבוע בקרמיקה. יצרנו לנו יחידה קטנה עם עולם שבו – יש יצירה, אוכל, כמובן הלימונצ'לו שלך ועבודה. הגעת אלינו כמובן עם הבת זוג בלהה.
שתיכן- זה סוג של זוגיות נדירה, עמוקה שהולכת ביחד שנים רבות. בלהה – שהיא גם המנהלת שלנו – היתה מתקשרת- "איפה את?" בטון ברור של "בואי מיד" – ואת היית מתייצבת. הביחד שלכן, ליווה אותנו – וידענו שיש גם בריכה ויש גם גינה שבה ליביה מצאה מרחב מופלא של עשייה: לליביה הערוגות היו מקור נהדר של חיות ועשייה מלאות סיפוק.
אצלנו בקרמיקה, נוסף על היצירה יש רגע של סיפור – את היית מחכה לסיפורים – ואני הייתי מתכוננת אליהם במהלך השבת. אהבת את העניין שהסיפורים הביאו ורצית שאביא גם קצת מדע בדיוני... פעם הבאת לנו את הסיפור שישב לצדך על הכוננית – "לפני החוק" של קפקא. עסקנו בעניין בסיפור, מה הבנו? מה חשבנו? מה זה השער? מה זה החוק? מה התפקיד של השומר... בדרכך הבאת לנו סיפור אחר.
אצלנו כאמור גם יוצרים עולמות מחימר. ליביה עבדה בדייקנות, ואהבה לתת לידיים להוביל אותה לאן שרוצים. תמיד היו אלה מקומות הרמוניים מבחינת הצורה והצבע. כולנו אמרנו שמעבר לכללי ההשוואות האסורות, שאצל ליביה זה נראה, אפעס – מדויק הכי הכי... טוב אמרת, זה בגלל שהיית שרטטת – לא חלילה בזכות היכולות והכישורים.
אמרת לי – אני עושה הכל לבד, לא צריכה עזרה. וככה פעלנו את ואני, אני מרחוק... ואת יוצרת את שהידיים הובילו אותך. ואם, היית מבקשת את הידיים שלי, ואת העיניים שלי – ידעתי שיש כאן "יחד" כזה מיוחד שלנו... והרגשתי בו – 
ליביה יקרה
ליביה אהובה יש לך את הדרך שהיא שלך, וככה גם יצאת לשלב הבא שלך.
אנחנו שעדיין כאן כואבים מאד את לכתך ומלווים אותך – באהבה גדולה.
לביאה בן-אור

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב