תרצה אייזנברג- שלושים

תרצה פולק - איזנברג / דברים שנאמרו בשלושים


תרצה שלי! אהבת חיי, חיי, אמנית מושלמת, אם בנותיי, חברה שלי.

אני אהבתי אותך מאוד, אוהב אותך ואוהַב אותך מאוד.

את היית העוגן שלי מאז שהכרתי אותך.

היית הבסיס המוצק עליו נשען כל הבית.

היית התשתית החזקה והיציבה של סביבתך הקרובה.

אני הייתי חזק, את היית חזקה יותר.

את היית נאהבת על ידי כל אחד, שהיה לידך, או שעבר לידך ולו לזמן קצר.

סלע איתן וחזק, עדין מאוד, אבל נוקשה מחוספס וחלק תמיד מוצק ומגובש.

מעט מאוד מילים, כל הזמן רק עשיה ויצירה, כל הזמן מעשים.

לא יודעת להתווכח  אלא רק עם עצמך.

לא יודעת לריב - רק מבטים של חכמה וחיוך.

שפת גוף של אהבה לאנשים לחיות לטבע.

עולם שלם של צניעות, נחבאת אל הכלים.

יסודית עד אובססיה.

כל הזמן מטפלת בבית, בילדים, בכלבים ובכל מיני משימות מזדמנות.

היצירה בחימר, הפיסול המרשים והמחקר היסודי והמעמיק בכל נושא הקרמיקה,

שלקח אותך למקומות רחוקים, עם העבודות שיישארו כאן אחריך מאות שנים.

אף פעם לא קשה, אף פעם לא הרבה, אף פעם לא גבוה מדי.

אין כבד מדי, אין גדול מדי, אין קשה מדי. התמודדות מדויקת ועצמאית עם כל דבר.

אין תלונות, אלא רק לעצמך, להיות תמיד יותר יסודית, יותר מדויקת, יותר מושלמת.

לא יודעת לפטפט פטפוטי סרק על הא ועל דא, מופנמת בין אנשים, אבל עם נוכחות מרשימה.

ידעת להגיד בדיוק מה שצריך.

כל מי שהכיר אותך ראה את עבודותיך ותוצאות המחקר שעשית בתחום הקרמיקה,

כל מי שהיה בקשר איתך דרך הכלבים נצמד אליך ולמשפחה.

אני הכרתי אותך כשלמדת אמנות בבצלאל. ברגע שראיתי אותך ולפני שדיברתי איתך מילה, כבר ידעתי מה תהיי בשבילי.

לעתים רחוקות בדיחה קטנה, הערה קטנה שהבאת מהעולם שלך, שבסופו של דבר רק אני יכולתי להבין.

את בתוכך ידעת כמה את מיוחדת, אלא שחשפת זאת רק בטפטופים.

אני הרגשתי את הטיפות, אצלי זה היה כמו גשם. כל פעם תכונה חדשה, טובה, בצניעות לא מתנשאת ולא מבליטה, אלא הכל בטבעיות רק מעט מהנחבאות אל הכלים.

הסביבה לא לגמרי הבינה אותך.

איזה אישה, איזה תכונות, איזו נפש, איזו נשמה, איזה עיניים חכמות, טוהר ואצילות במלוא מובן המילה.

כשתפסתי עכבר, נחש, קיפוד, צב או זיקית תמיד שלחת אותי לשחרר אותם בשדות הרחוקים שיחזרו לביתם בשלום.

כשהבחנת שנעלמו החלזונות מאיזור הבית והסביבה, בכל מקום שהיינו, אספת אותם (בעיקר אצל אמא שלי) והבאת אותם לגינה, עד שבחורף כבר אי אפשר היה ללכת על המדרכות מרוב שהתרבו.

כל בעל חי היה לך לחבר – כלבים, סוסים, חתולים, ציפורים ומה לא...

ראית ציפור דוגרת - אסור להתקרב למרחק קילומטר על מנת לא להפריע לה, שתהיה בטוחה.

כל פעם שעוברים ליד הרפת קראת לי – בוא נעבור ליד הממליטות אולי יש עגלה חדשה שצריכה תמיכה, אולי יש פרה שמתקשה להמליט, לעזור לה.

את התורנויות העדפת לעשות אצל העגלות, כל עגלה קיבלה יחס כאילו היא שלך.

מכירה כל צמח כל פטריה (אפילו בארה"ב כשאספנו פטריות בפארק באו אליך המקומיים והסברת להם בהרצאה שלמה מה רעיל ומה לא, אנשים שמעולם לא ראית או פגשת).

פתאום כל עבודות הקרמיקה שלך זוהרות כאילו התעוררו לחיים. משמיעות צעקה: איפה תרצה?

אצילות הנפש ששפת גופך שידרה הפנטה אותי ולא השתחררתי מכך עד היום ולא אשתחרר מזה אף פעם.

כל מה שידעתי את ידעת יותר.

כל מה שעשיתי את עשית יותר.

כל מה שאת רצית אני רציתי יותר.

כל מה שאני הספקתי את הספקת יותר.

כל מה שאני הבנתי את הבנת לפני,

ומהר ידעתי שאת אוהבת אותי מאוד,

אבל! אני אהבתי ואוהב אותך יותר.

כל זה היה ברור ללא מילים, ללא גינונים וללא הכרזות רק במבט חכם וחיוך שלא ירד מפניך, גם בזמנים הכי קשים לאורך הקשר שלנו.

תמיד תמיד דעתך היתה חשובה לי ולפעמים ויתרת לי.

אבל כשראית אותי עם המזמרה ביד, רוצה לחתוך ענף קטן שמפריע בחצר התחילה מלחמת עולם – אל תגזום, אין לך רגש, אתה חותך יותר מדי קצר, יותר מדי גבוה, בכלל יותר מדי.

המזמרות תמיד היו במחבוא להגן על הצמחים היקרים שהיו צריכים לגדול בפראות כמו שמתחשק להם.

את היית מוצר של המקום בו חיית. זו סביבתך הטבעית עם קשר לסביבה ולשורשים.

זה המקום שבו אהבת להיות. כאן הרגשת שייכת. חופרת חרסים בכל רחבי גבעת חיים.

נסיעות וטיולים רגליים, מכירה כל פינה.

פה לעצור להתבונן, פה לעצור ולצלם.

כאן הזיכרונות מהילדות ומטיולי הסוסים, כאן המקומות של הפטריות בעונה.

ההתמכרות שלך לכלבים - תופעה שקשה להסביר. כל אדם ששאל שאלה הכי קטנה בקשר לכל נושא הכלבים קיבל תשובה של חמש שעות.

טיפוח הגזע המיוחד שכל כך היה מזוהה איתך, הביא אותנו לקשרים הדוקים עם אנשים מכל רחבי הארץ. היינו מרכז עליה לרגל בבית וגם בתערוכות.

כל פעם שזכית בתערוכה במקום מכובד אפשר היה לראות מבט של אושר כאילו רק עכשיו יצא פסל מוצלח מהתנור.

לא פלא שכל כך הרבה אנשים נסחפו בעקבותיך ובעקבות כלבי הרוח, והמשיכו את מה שאת ראית מהר מאוד, לפני שנים רבות.

מעל לכל ולפני הכל הקרמיקה החומר אליו היית קשורה בכל נימי נפשך – דרך בצלאל והאוניברסיטה, שבהן סיימת בהצטיינות ועד ליצירה בסטודיו שהיה חלום חייך.

הסכמת שאסע לחו"ל ככל שארצה - העיקר שבחזרה אביא לך ספרים ומגזינים על קרמיקה ובעיקר הסגנון היפני שאותו כל כך הערצת וכן ספרים על פיסול, וספרים על כלבי הרוח מסוג גרייהאונד איטלקי שאת טיפחת ופיתחת.

קוראת כל כתבה בעיון רב שמא תפספסי מידע חדש בשבילך.

היית עורף ובסיס בטוח לבית ולבני משפחתך הרחבה יותר.

אני מנסה למצוא מישהו שהיה כותב במקומי ומנסה לכתוב משהו רע או שלילי בהיסטוריה שלך ולא מצליח למצוא.

אם כך - נראה כי לעולם לא אמצא.

את הבנת טוב מאוד מתי נעשה מעשה נבלה בסביבתך ואת בשלך:

"זה לא הסגנון שלי,

זה לא החינוך שלי

זו לא הדרך שלי"

לא ידעת להתווכח,

לא ידעת לריב,

לא ידעת לקנא.

נזהרת שלא לפגוע חלילה,

ישרת דרך,

ללא משוא פנים.

רק פרגון לכל מי שיצר, למגדל בעלי חיים ולאוהבי טבע ושאר חיות.

נקיה ממזימות, רחוקה מנוכלויות, זהירה מאוד מגרימת עוולות.

בשבילך לא היה רע בעולם ולא היו אנשים רעים כי את עברת ליד העולם הכללי ובעולם האישי כל אלה לא היו קיימים.

כל הזמן, כל העולם קיים ומתנהל אבל את בעולם שלך – ליד.

בהתחשבות, ללא ביקורת, בהבנה לתופעות ולמתרחש, תמיד בעולם שלך.

טהורה. רק לעשות, ליצור, לאהוב את הסביבה ולחתור לאסתטיקה - בכל פרט, גם אם הכי קטן במעגל החיים היומיומי. מרתקת.

אני נזכר עכשיו איך כל הזמן היית רואה ואינה נראית. מבינה, אבל לא מסבירה.

היה לך קושי רב בהשתלבות במודרניזציה, טלפונים סלולאריים, מחשב וכל דבר טכני. כל הזמן נצמדת לישן, לאותנטי ולמקורי. רק איתם מצאת שפה משותפת.

ההתעניינות למה שקורה בישוב בו גדלת, מעקב שוטף אחרי כל מילה שנכתבת באמצעי התקשורת המקומית על מנת להיות מעודכנת מתוך אהבת המקום והפגנת השורשיות לעברך ולעבר משפחתך.

נראה על פנייך הסבל של השתלטות הקידמה על אדמות הישוב והבניה של השכונות החדשות על הרפת ובאזור אבני הצור.

תהליכי הפיסול. ההכנות לעבודה. ייבוש החימר. השריפות בתנורים עד למוצר המוגמר. המון המון זמן ובסוף הכל מושלם. הכל מדוייק. הכל נקי.

העבודות צועקות – זו תרצה אשר יצרה אותנו - אנחנו מלאי גאווה על כך.

עולם עשיר שבו את עושה הכל לאט לאט ומספיקה הכל.

כל הזמן זוכרת ומכבדת את אמא שלי שהיא ניצולת שואה, ואת משפחתי הקרובה שלעיתים חשבתי שהיא משפחתך יותר משלי.

את ריתקת את כל הסובבים אותך, אבל רק אני זכיתי לחיות לידך, להיכנס לעולמך, קרוב קרוב, הכי קרוב שאפשר.

נשאר מרחק קטן שפתאום הפך גדול מאוד.

את הלכת!

את לא יכולה לחזור עכשיו אבל אני עוד אבוא אליך למצוא אותך.

הרבה נשאר בלתי מפוענח, בלתי ניתן להסבר וזה היופי הפנימי שלך והאצילות שבך, שישארו איתי לתמיד.

עברנו הרבה מכשולים ביחד, מהם קשים וקשים יותר - על כולם התגברנו.

רק המחלה הפילה אותך. מה ששיגע אותי זה שלא התלוננת למרות כל הבדיקות, התורים, הטיפולים והבשורות הרעות המשכת להתמודד.

פתאום נפלה עלינו רעידת אדמה בריאותית מלווה ברעידות משנה.

כל מיני מחלות ותופעות לוואי נוספות.

את הפסקת לדבר. את מעט הדיבור והתחלת לשתוק.

המחלה הקשה היתה בגופך זמן רב לפני שהתגלתה ואת נחלשת.

אבל מבחינתך הכל נשאר אותו דבר. המסירות לבית לכלבים ולאומנות.

איך אפשר בלי להתלונן בלי להשמיע אנחת כאב בלי לבקש עזרה על מנת שלא להטריח אפילו ברמזים לא במישרין ולא בעקיפין.

הרופאים והאחיות בכל מקום, בכל מחלקה, בכל התחומים התרשמו מאישיותך ותמיד ראיתי שהם רוצים להצליח איתך קצת יותר, מתאמצים להקל עליך קצת יותר ועצובים אם לא הצליחו קצת יותר. בכל מקום קראו בשמך: תרצה! כמו חברים ותיקים שהרגישו קשר אחר אליך. הם אפילו התחילו להתעניין בכלבי הרוח מסוג הגרייהאונד איטלקי ובקרמיקה.

רצה למרחקים ארוכים ומגיעה לקו הגמר עם סיפוק עצמי.

לפני כ-35 שנה ביקשת שפסל מסוים יהיה על המצבה שלך ואנו מקיימים צוואתך הצנועה.

הכלבים מבולבלים מרגישים את גודל האסון והעיניים שלהם עצובות.  אין חיבוק כמו שלך אין ליטוף כמו שלך. גם אצלם החיים השתנו.

צ'יקי הזקנה מסתכלת אלי כל הזמן ושואלת במבטים: איפה תרצה?

לפי מה שאני רואה, לא רק אני איבדתי חלק גדול מחיי בעבר ובעתיד, אלא כל המקום הזה איבד סמל וזהות.

את בדמותך ובאישיותך חרוטה בליבם של האנשים שגדלו וחיו כאן מהעת שהמקום נוסד ועד הימים האלה.

עדיין לא מעכלים. יהיה קשה בלעדייך. ביום אחד עולמנו נחרב.

אנחנו עושים הכל לכבודך מקווים שיהיה כמו שהיית רוצה. הכי חשוב שהכול יהיה מכובד וצנוע.

ישבנו שבעה. היו המוני אנשים מכל הארץ. תוך כדי ה-30 באו לבקר וטילפנו אנשים שהיו בחו"ל בזמן הלוויה.

היום סוף ה-30 אנחנו עושים לך אזכרה וגילוי מצבה ואחר כך הסטודיו יהיה פתוח להתרשמות של הציבור מעבודותייך.

כשהכול יירגע נעשה לך גינה יפה וצמחים מיוחדים שימשיכו ללוות אותך.

אנחנו היינו צוות מגובש אפשר להגיד כוח משולב לעצמה אחת.

הלכת מאיתנו אבל השארת הרבה כוח שילווה אותי ואת הבנות לתמיד.

אפשר לכתוב כאן דברים על התקופה שחיינו יחד עד בלי די.

ומה היית רוצה שאכתוב? היית אומרת לא צריך. מספיק שתכתוב כמה שורות וזהו.

אני כבר שומע אותך אומרת מספיק! מה אתה מגזים.

הצנועה שבצנועים. עם הזמן שעובר מרגישים יותר את גודל האבדן.

אפשר לכתוב ולכתוב... עד שייצא ספר.

           

תרצה! את החברה האמיתית והיחידה שלי. אני מתגעגע אליך!

תרצה!

אני נח החבר שלך ואני אוהב אותך מאוד!




 


מופעל באמצעות מגוון אפקט